"ואהבת את ה'..."

הערה: גיליון זה הוא המשך גיליון ואתחנן תש"ו, שהיה מוקדש כולו למצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" ולביאור מושג "אהבת ה'". עיין שם!

פסוק ה'

"בְּכָל לְבָבְךָ"

רש"י:

ד"ה בכל לבבך: בשני יצריך.

דברי רש"י אלה לקוחים מברכות ט' משנה ה':

בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע.

ופירוש הרמב"ם, שם:

להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו, ואפילו בשעת העֶברה וכעס, ואף שכל זה הוא יצר הרע, כמו שאמרו: "בכל דרכיך דעהו" ואפילו בדבר עבֵרה!

ואולם הדברים ניתנים גם להתפרש על פי דברי הרמב"ם, בפירושו למסכת אבות ה' כ':

יהודה בן תימא אומר: הוה עז כנמר וקל כנשר... לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם...

ופירוש הרמב"ם, שם:

אף על פי שאמר "עז פנים לגיהנם", ציוה בעזות בתוכחות המורים (=הממרים את פי ה') וכיוצא בהם, וכאילו אמר: השתמש בקצת הפחיתיות במקומן ברצון ה' יתברך ובאמתתן, כמאמר הנביא (תהלים י"ח) "ועם עקש תתפתל", אלא בתנאי שתהיה כוונתך האמת, והוא אומרו: "לעשות רצון אביך שבשמים".

פסוק ה'

"וּבְכָל מְאֹדֶךָ"

רש"י:

... דבר אחר: ובכל מאדך, בכל מידה ומידה שמודד לך, בין במידה טובה בין במידת פורענות. וכן דוד הוא אומר (תהילים קט"ז) "כוס ישועות אשא" וגו' (שם) "צרה ויגון אמצא" וגו'.

בטעם מצוות תפילין ומזוזה השוה:

רמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה פרק ד' הלכה כ"ה:

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו – הוא ענו וירא שמים, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק...

פרק ו' הלכה י"ג:

חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד; וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם, שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם. ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא – שהרי יש לו מזכירים רבים, והן הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא, שנאמר (תהלים ל"ד) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", בריך רחמנא דסייען.

רמב"ן, שמות פרק י"ג פסוק ט"ז:

ד"ה ולטוטפות בין עיניך - ...ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כיחשו בה' ויאמרו: לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו "איכה ידע אל ויש דעה בעליון" (תהלים ע"ג י"א), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם, ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו "עזב ה' את הארץ". וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כלום, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהוים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה.
ולכן יאמר הכתוב במופתים "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (לעיל ח' י"ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט' כ"ט) "למען תדע כי לה' הארץ", להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט' י"ד) "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.
ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאוד בעניין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל י"ב ט"ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט' י"ג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כ"א ע"א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים ט"ז ג') "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאוד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות, וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאוד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין בא-לוהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום, יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) "ויקראו אל א-לוהים בחזקה" (יונה ג' ח'), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עיין ערוך ערך חצף).
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון, כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז" א', ולעיל ו' ב'). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בעניין הרבים כאשר יבוא בייעודי התורה בעניין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ט י"ג-כ"ד) "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת... ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' א-לוהי אבותם", שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כ"ו י"א).

(שים לב לסגנון הרמב"ן: בהביאו את דעותיהן של ארבע כיתות הכופרים, הוא מנסח את דבריהן בלשון הפסוקים – והם (על פי הסדר שהזכירם): ירמיהו ה' י"ב; תהלים ע"ג י"א; חבקוק א' י"ד; יחזקאל ח' י"ב; עיין בכל אחד במקומו!).

ספר החינוך, מצוה תכ"א:

לפי שהאדם, בהיותו בעל חומר, ימשך בהכרח אחר התאווה, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב – כסוס כפרד אין הבין – אם לא שהנפש שחננו אל תמנענו לפי כוחה מן החטא. ומאשר תשכון (הנפש) בגבולו (של החומר), שהיא הארץ, ורחוקה היא מגבולה, שהוא השמים, לא תוכל לו ויגבר כוחו הוא עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחרי היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה הקדוש ברוך הוא לזכותנו אנחנו עם הקודש וציוונו להעמיד שומרים גיבורים סביב לה והם: שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה ושניתן ד' ציציות בד' כנפות כסותינו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידנו ובראשנו – והכל להזכירנו "למען נחדל מעושק ידנו" ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו... ואתה, בני, ראה גם ראה, כמה כוח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה (=למרות כל "השומרים" הללו) יעלה לפעמים לפרוץ גדרנו! האל ברחמיו יהיה בעזרנו וישמרנו – אמן.