פרשת שלח לך
שנת תש"ז
תלונת ישראל
במדבר פרק יד, פסוקים א - יג
| 1. |
פסוק א'
"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם"
הרכסים לבקעה, משוה את פסוקנו לישעיה מ"ב ב'.
מהי התופעה התחבירית המוזרה בשני פסוקים אלה?
עיין גם ראב"ע:
ד"ה את קולם: פעול למילת ותשא גם ויתנו!
מהי חולשת הראב"ע? נסה לפרש תופעה זו בדרך אחרת! |
| 2. |
מה ראו הכתובים לחזור ולהדגיש:
פסוק ו'
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ"
פסוק ז'
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ"
והלוא ידענו כבר שתרו אותה, ושנשלחו לתור אותה, ומה טעם לחזרה זו? |
| 3. |
פסוק ז'
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד"
מבנה פסוק זה מוזר מבחינה תחבירית. במה? נסה למצוא טעמו. |
| 4. |
פסוק י"א
"עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי... "
רבים תמהים על סדר המילים בפסוק זה, כי אם מתרעם על ניאוץ, מה מקום להתרעם עוד על היעדר האמונה? והיה לו לומר: "עד אנה לא יאמינו בו... ועד אנה ינאצוני".
נסה לישב קושייתם! |
1) פסוק ב'
ד"ה לו מתנו: הלואי ומתנו. |
| ב. |
למה הוסיף ו' למילת "מתנו"? | |
2) פסוק ד'
ד"ה נִתנה ראש: כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך. |
|
לשם מה מביא רש"י כאן את דברי תרגום אונקלוס ולמה לא הסתפק בפירושו לבראשית פרק מ"א פסוק מ"א:
ד"ה נתתי אותך: מיניתי יתך, ואף על פי כן לשון נתינה הוא, כמו "ולתתך עליון". בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו כמו (מלאכי ב) "נתתי אתכם נבזים ושפלים". | |
3) פסוק ט'
ד"ה אל תמרדו: ושוב ואתם אל תיראו.
|
| א. |
לשם מה הוסיף מילת "ושוב", ומה תיקן בזה? |
| ב. |
בעל אוצרות יוסף, (פירוש על רש"י לתורה) שואל:
קשה לי על פירוש רש"י, שסובר ש"אל תיראו" היא הבטחה, למה לא פירשם כאזהרה או כעצה, שלא יהיה להם מורך לב.
תרץ קושייתו, והסבר מהו הנימוק החיצוני והפנימי לפירוש רש"י. | |
4) פסוק י'
ד"ה לרגום אותם: את יהושע וכלב. |
|
5) פסוק י"א
ד"ה עד אנה: עד היכן.
|
| ב. |
האם פירושו קרוב לאחד מן המפרשים הבאים:
תרגום אונקלוס:
עד אימתי.
ספורנו:
עד איזה גבול מהפלאות אעשה, קודם שיבטחו בי וישענו על דברי. |
|
פסוק ד'
"נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"
חז"ל דרשוהו לשון עבודה זרה.
עיין רש"י:
ד"ה נתנה ראש: כתרגומו: נמני רישא, נשים עלינו מלך. ורבותינו פירשו לשון עבודת אלילים.
|
באר מדרש זה על פי דברי הרמב"ן, לפרק ט"ו פסוק כ"ב:
ד"ה אשר תעשה ביד רמה: ...ויהיה שיעור הכתוב: וכי תשגו ללכת אחרי אלוהים אחרים, ולא תעשו דבר מכל מצוות ה'. כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שציוה השם הנכבד בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצוותיו וכל החיוב בהם אינו כלום. ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עבודה זרה, כי הספר הזה ישלים דיני הקרבנות, כאשר פירשתי (בתחילת הספר). ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר ה' ואמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (לעיל י"ד ד'), להיות שם במצרים, כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצוות. והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בעבודה זרה יכפר על השוגגים, אבל העושים ביד רמה יכרית אותם, וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא י"ח כ"ט).
מה המריצם לדרוש כך? ועיין גיליון בהעלותך תש"ז, שאלות ד3, 4 ! |
פסוק ה'
"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם"
רמב"ן:
שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם: אל נא, אחי, תרעו, ולא תהיה זאת לכם לפוקה. על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל, כי להם השתחוו על אפים. וכן "ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלוש פעמים" (ש"א כ' מ"א). וטעם "לפני" כמו להם, וכן "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו" (בראשית נ' י"ח), ורבים זולתו
ספורנו:
בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א' ט"ו) כעניין הסנהדרין, שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך (סנהדרין פ' כ"ג).
רבנו בחיי:
כששמעו כל זה נפלו על פניהם ונתביישו בושת גדול, על שהיו מחללים את ה' יתברך בפרהסיא, ועל שנתפתו אחרי דברי המרגלים.
שד"ל:
כשראו הסכמת העדה לפרק עול ה' ונביאו, הבינו שאם ידברו – ישתיקום העם, ולא יטו כלל אוזן לדבריהם, לפיכך נפלו משה ואהרן על פניהם לפניהם, כבקשת רשות לדבר, כדי שלא יפסיקום בדיבורם, אלא דרך חסד יניחום לדבר, ואחר כך יעשו מה שירצו, אבל כשראו יהושע וכלב את משה ואהרן משפילים עצמם לפני העם, בערה ברוחם אש ה' וקרעו בגדיהם ולא הניחו להם שידברו, ודיברו הם בשבילם.
פסוק ט'
"לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם"
רש"י:
מגינם וחזקם. כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם (סוטה ל"ח).
דבר אחר: צלו של המקום סר מעליהם.
ראב"ע:
ד"ה כי לחמנו הם: נאכלם כלחם, וכן "אוכלי עמי אכלו לחם".
ד"ה סר צלם: כי הגיבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו, לבו ירא.
רשב"ם:
אין להם מחסה לחסות בו, כי כבר נמוגו כל יושבי ארץ מפנינו, משעה שהוביש ים סוף, כמו שאמרה רחב הזונה. וכדכתיב "נמוגו כל יושבי כנען".
ספורנו:
ד"ה כי לחמנו הם: כי ראינו שאין בדעתם להתקומם נגדנו כלל, כמו שלא יתקומם הלחם נגד אוכליו כמו שהעידה רחב באומרה "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (יהושע י' י"א).
ד"ה סר צלם מעליהם: וראינו שהסכימו לעזוב כל מגן וצינה כדי שימהרו לנוס מפנינו כעניין "הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם" (מלכים ב' ז' ט"ו).
אברבנאל:
הוא מליצה נכבדת, שהיו כנענים כמו המן – לחמם של ישראל – כאשר סר הצל מעליו, כי בעלות השמש – "וחם השמש ונמס" (שמות ט"ו), כן יהיו יושבי הארץ.
| 1. |
כיצד מפרשים המפרשים הנ"ל את הביטויים האלה? |
| 2. |
במה שונה אברבנאל בפירושו מכולם? |
| 3. |
למה לא הסתפק רש"י בראשון משני פירושיו, מה פגם מצא בו? |