| 1. |
שני עניינים מסופחים בפרקנו (החל מפסוק ד'): עניין המתאווים תאווה ומינוי הזקנים.
מהו המחבר את שניהם ואורגם למסכת סיפורית אחת? |
| 2. |
השוה את דברי התלונות כאן (פסוקים ד'-ו') לתלונותיהם במקרים הקודמים:
שמות י"ד י"א-י"ב:
"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"
שמות ט"ו כ"ב-כ"ה:
"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"
שמות ט"ז ד':
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"
שמות י"ז ב'-ה':
"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ"
מהו הטעם שלא מצינו "חרון אף ה'" אלא כאן, במקומנו? |
| 3. |
השוה את תגובת משה לתלונותיהם כאן (י"א-ט"ו) לתגובותיו במקרים הקודמים:
שמות ט"ו כ"ה:
"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ"
שמות י"ז ד':
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"
מה ההבדל העקרוני בין תגובתיו, ומה סיבת השינוי? |
פסוק א'
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'"
ספרי א':
כמתאוננים: אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום...
ר' יהודה אומר: אין מתאוננים אלא כמדוים את עצמם. שנאמר (דברים כ"ו) "לא אכלתי באוני ממנו";
רבי אומר: "כמתאוננים רע" - אין "רע" אלא עבודת כוכבים שנאמר: "כי תעשו את הרע בעיני ה'".
רש"י:
ד"ה כמתאוננים: אין מתאוננים אלא לשון עלילה. מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום. וכן הוא אומר בשמשון (שופטים י"ד) "כי תואנה הוא מבקש".
ד"ה רע באוזני ה': תואנה שהיא רעה באוזני ה' שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו כמה ליבטנו בדרך הזה שלושה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך.
ראב"ע:
ד"ה כמתאוננים: מגזרת אוון וכן "מחשבות אונך".
רמב"ן:
ד"ה ויהי העם כמתאוננים: אמר ר' אברהם מגזרת אוון, וכן "מחשבות אונך" (ירמיה ד' י"ד), שדיברו דברי אוון. ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם, ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות.
והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני, שהיה קרוב ליישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר: מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי, ומתי נצא ממנו, מלשון "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (איכה ג' ל"ט), שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן "בן אוני" (בראשית ל"ה י"ח) בן צערי, "ואנו הדייגים ואבלו" (ישעיה י"ט ח').
וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים, כבר הזכיר וסיפר החטא.
ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים על עניינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד') "וישובו ויבכו גם בני ישראל", כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כעניין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם.
רשב"ם:
ד"ה ויהי העם כמתאוננים: כמו שמצינו בפרשת פרה "ותקצר נפש העם בדרך".
ספורנו:
ד"ה כמתאוננים: על טורח הדרך. לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות.
| 1. |
בעקבות מי מן התנאים שבספרי הולכים המפרשים? |
| 2. |
מה המריץ את רש"י לבחור לו דווקא דעה זו? |
| 3. |
מה בין רש"י ובין רמב"ן בפירוש המילה "רע"?
העתק את פסוקנו בסימני פיסוק, לפי רש"י ולפי רמב"ן. |
|
הבא נימוקים לכל אחת משתי הדעות! |
פסוק ד'
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה"
רמב"ן:
ד"ה וטעם והאספסוף אשר בקרבו: שלא היה להם חיסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים.
ועיין עוד: רמב"ן, דברים פרק כ"ט פסוק י"ח:
ד"ה והתברך בלבבו לאמור: ...ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כעניין "וריויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה ל"א י"ג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק י"א), והמתאוה תיקרא צמאה, "צמאה לך נפשי" (תהלים ס"ג ב').
והטעם, כי נפש האדם הרוה, שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בלבו קצת התאוה, והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאוד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילה. כי המתאוה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכעניין שהזכירו חכמים (סוכה נ"ב ע"ב): משביעו רעב, מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו.
| 1. |
הסבר את פסוקנו לפי דברי הרמב"ן בדברים!
מה ממריצו לפרש במקומנו כאשר פירש? |
| 2. |
הסבר, לפי דבריו, למה יבוא פועל "אוה" בבנין התפעל? |
| 3. |
השוה את שני התרגומים, והכרע מי מהם קרוב למשמעות הפסוק:
Hirsch:
Das Gesindel aber… hatte sich zu Luesternheit aufgestachelt
Buber:
Aber der Mischmasch… die luestete ein Geluest |
פסוק ה'
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם"
רש"י:
ד"ה אשר נאכל חינם: אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם, והלוא כבר נאמר (שמות ה') "ותבן לא ינתן לכם". אם תבן לא היו נותנין להם חינם, דגים היו נותנין להם חינם? ומהו אומר חינם? חינם מן המצוות (ספרי).
ראב"ע:
ד"ה חינם: בזול, כאילו היא חינם.
רמב"ן:
ד"ה וטעם אשר נאכל במצרים: לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת. והקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאוד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך, עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות, והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך. ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א' י"א). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף. והנה היו מתאוננים על משה, וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה", כאשר יזכיר (בפסוק י"ג).
שמות פרק א' פסוק י"א:
ד"ה שרי מסים למען ענותם: שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חודש או יותר יהיו בבניין המלך, ושאר הימים בביתו. והשרים האלה ציוו אותם שיבנו ערים לפרעה. "ויבן העם ערי מסכנות לפרעה" במס הזה, וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם, וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו. וזה טעם "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך".
ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים, כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים, והיו אנשי המס בונים הבניין, ועתה נהגו העם בעבודה וציוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבניין, וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם, שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם. וזה טעם "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך. וזה מאמר המתאוים שאמרו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקשואים" (במדבר י"א ה'), כי הדגה במצרים רבה מאוד, והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קישואים ואבטיחים, ואין מכלים, כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו: עבדים למלכים היו, ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה'). אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה.
שד"ל:
"חינם": ממש, כי המצרים היו מפרנסים את ישראל, כדי שיוכלו לעבוד עבודתם. והיו מאכילים אותם דברים המצויים שם בזול מאד, כגון דגים, קישואים... וכן מצינו בהרודוט, כי על פירמידה אחת במצרים היה כתוב, כי המלך אשר הקים אותה, הוציא 1600 כיכרים שומים ובצלים לפרנסת הפועלים. גם כתב הרודוט, כי המצרים לא היו אוכלים דגים, ומזה יובן למה היו נותנים אותם לישראל...
| 1. |
מה קשה בפסוקנו, ומה ההבדל בין המפרשים בדרך תירוציהם? |
| 2. |
התוכל לתרץ את הקושי הזה בדרך אחרת? עיין שמות י"ד י"ב:
"הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" |
| 3. |
מהו הרעיון הכלול בדברי רש"י, וכיצד יש להבין את כל התקוממותם של ישראל בפרקנו על פי דבריו? |
| 4. |
היכן מצינו בפרקנו להלן שרש"י מפרש שנית בכיוון זה? |