יובל

הערה: לטעם מצוות שמיטה (כ"ה א'-ז'), עיין גיליון בהר-בחוקותי תש"ה, שגיליוננו הוא המשכו.

אחרי למדך את דברי הרב קוק על השמיטה המובאים שם, יקל עליך להבין את דבריו בגיליון זה.

פסוק י'

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"

לפי רש"י:

ד"ה יובל הוא: שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר.

 ולפי רמב"ן:

ד"ה יובל הוא: שנה זו נבדלת משאר השנים בנקיבת שם לבדה, ומה שמה? יובל שמה על שם תקיעת שופר, לשון רש"י. וכן דעת המפרשים, מלשון "במשוך היובל" (שמות י"ט י"ג), "שופרות היובלים" (יהושע ו' ד').
ואינו מחוור לי, בעבור "תהיה לכם", כי מה טעם שיאמר בשנה תקיעה היא תהיה לכם ושבתם. ואולי יאמר הכתוב "יובל היא" נקובה בשם הזה שקראתי לה, ו"תהיה לכם" לכולכם ידועה בתקיעה שתתקעו בה להזכיר עניינה שתשובו בה איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, וכן, "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם", שתהיה לכם יובל שלא תזרעו ולא תקצרו, כלומר ידועה בשם להיות בה ככה.
וכל זה איננו נכון בעיני. כי פירוש "שופרות היובלים" קרני האלים, וגם תרגום יונתן: שופרא דקרן דכרא, וכן בגמרא (ר"ה כ"ו ע"א) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדיכרא הוא, שכן בערבי קורין לדיכרא יובלא, והשופר ביום הכיפורים אין מיוחד להיותו מהאיל, אבל כל השופרות כשרין בו, ועל דעת משנתנו (שם כ"ו ע"ב) וכל התנאין מצותו בשל יעלים, אם כן למה תיקרא השנה שנת האיל.
ור' אברהם אמר כי יובל כטעם שילוח.
ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר, "והעברת שופר תרועה", אבל אמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר "יובל היא", שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, יובילוהו רגליו מרחוק לגור (ישעיה כ"ג ז').
ונשתמשו בלשון הזה בעניינים רבים, "יובל שי לה' צבאות" (ישעיה י"ח ז'), ואמר "ועל יובל ישלח שורשיו" (ירמיה י"ז ח'), "פלגים יבלי מים" (ישעיה ל' כ"ה), הם המעמקים ששם יובלו המים. "ונתנה הארץ יבולה" (להלן כ"ו ד'), "ואין יבול בגפנים" (חבקוק ג' י"ז), עניין הבאה גם כן, כמו שייקרא תבואה. וכן בארמית, "והולך מהרה" (במדבר י"ז י"א) תרגומו, ואוביל בפריע.
ויהיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" הבאה היא ותהיה כן לכולכם, כי תבואו ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. וחזר ואמר "יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם" (פסוק י"א), שתהיה לכם שנת החמישים שנה ליובל לא לדבר אחר, ולא תזרעו ולא תקצרו אבל תהיה קודש, ותשובו איש אל אחוזתו להיותה לכולכם יובל כשמה.
ועל דרך האמת, "דרור" מלשון "דור הולך ודור בא" (קהלת א' ד'), וכן "יובל" שישוב אל היובל אשר שם שורשיו, והיא תהיה לכם.

הנרי ג'ורג', (חכם כלכלה אמריקני, נוצרי, 1897-1839), מתוך ספרו "משה המחוקק":

נתגלה למשה שהגורם האמתי לשעבוד ההמונים במצרים הוא הוא הגורם לשעבוד המונים בכל מקום והוא: בעלותם של יחידים מעטים על הקרקע, על אותו הקרקע שממנו ועליו צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס. וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקניין פרטי מוחלט – שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאוד ולעניים מאוד, שם העבודה נהפכת לעבדות, המעטים נהפכים לאדוני הרבים, ויהא מה שיהא המשטר המדיני במקום – שם תשתלטנה השחיתות והשפלות – ותהא מה שתהא הדת השלטת במקום.
ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי, המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש משה למנוע תקלה זו. בכל תורת משה מדובר באדמה כבמתנת הבורא לכל ברואיו – ואף איש אינו רשאי לקחתה לו במונופולין. אין הכתוב מדבר בארץ שרכשת לך – אתה, הארץ אשר כבשת לך, אלא "הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כ"ו א', כ"ז ב'). ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות – הרעה אשר הסבה את נפילת רומי, אשר גרמה לשעבוד האיכרים בפולניה, אשר גרמה לעוניה של אירלנד, הרעה, אשר היא הגורמת לצפיפותן של משפחות שלמות בחדר אחד בעיר זו, והיא הגורמת למלא את המדינות שמעבר לאוקינוס לנודדים מחוסרי גג. משה דאג לא רק לחלוקת הקרקע בשוה בין בני העם ולטיוב הקרקע על ידי שנת השמיטה – אלא גם לחלוקה מחדש של הקרקע בשנת החמישים על ידי מצוות היובל – כדי למנוע בדרך זו את אפשרות המונופוליזציה.

הרב א"י קוק, זצ"ל, בהקדמתו לספרו "שבת הארץ":

"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה". ...מצינור החיים של היובל... הולך ומתעלה הרוח, עד שנצבר כוח גדול ועצום, שיש בו די אונים לא רק לגלות את הטוב שישנו במזומן באוצר חיי האומה, (שיש בו לא רק) לשמור את צביון החיים כמידתה של השמיטה, כי אם גם לישר את המעקשים והקלקולים של העבר ולהעמיד את מצב חיי האומה על פי הוייתה המקורית, להשיבם לימי העלומים ברעננות מטָעָהּ...
"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". רוח אל עליון של הסליחה הכללית הפוגשת את כל יחיד בכל יום הכיפורים, מתעלה כאן בקדושת היובל בצביון כללי, בהתלבש האומה ברוח סליחה ותשובה ליישר את כל עיוותי העבר.
"וקראתם דרור לארץ לכל יושביה". "מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם, ושדות חוזרות לבעליהם" (מסכת ראש השנה). אין הדרור הזה פורץ כהר – פרצים, כי אם נמשך והולך הוא מן הקודש העליון; איננו יוצא בתור יוצא דופן מתוך המעגל החברתי המסודר, כי מתוכו ומעצמותו הוא נובע, מתוך סדר החיים של התקופות הקצרות הקדומות (השמיטות), עד הגיעו לידי מידתו זו... בתיקון העיוותים של העבר. אם ירדו יחידים מהאומה ממדרגת החיים המלאים אור קודש וחופש וייעשו לעבדים בשוכחם את ערכם האצילי "ואוזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' – עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו" (ועיין רש"י, שמות כ"א ו' ד"ה ורצע אדוניו החל מן אמר ר' יוחנן בן זכאי...) – הנה באה השָבַת הכבוד האישי וחרותו מתוך זרם חיים של קדושת עליון השופע מן המקור היותר עליון, שממנו האומה יונקת את אור נשמתה – ודרור נקרא בארץ לכל יושביה.
ולעומת אי שויון המשקל של מצב הרכוש הקרקעי, שהוא בא מרפיון ידים ורוח מכל חטאות האדם, המכשילות את כוחו, עד שהוא יורד מנחלת אבותיו – באה השבה המתאמת כפי ערכה של האומה בראשית מטָעָהּ ברכוש היסודי הזה לאותם אשר הכבידה עליהם תגרת החיים ותעוֵות את משקלם, "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".