המועדים

פסוקים ט"ו-ט"ז

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם..."

רמב"ם, הלכות תמידין ומוספים, פרק ז' הלכה ב':

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר "וספרתם לכם"... ומצוה למנות הימים עם השבועות... מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן...

רש"י:

ד"ה עד ממחרת השבת השביעית: ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום.

ד"ה חמשים יום והקרבתם: ביום החמישים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו "עד ממחרת השבת השביעית", שהוא יום חמישים, תספרו, ומקרא מסורס הוא.

כתב ספר החינוך:

משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שאמר (ירמיהו ל"ג כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... שהיא העיקר הגדול, שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות... ומפני כן כי הוא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה – נצטווינו לִמְנוֹת ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו. "כעבד ישאף צל" (מליצה על פי איוב ז' ב') וימנה תמיד, מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המניין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא...
ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון? התשובה, כי היום הראשון יתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה' יתברך על בני אדם – ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני. ואין לומר "היום כך וכך ימים ליום ב' של פסח" שלא יהיה חשבון ראוי לומר "ליום שני של פסח", ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו, והוא – קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים, כי ה' ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

הערה: רש"י, לירמיהו פרק ל"ג פסוק כ"ה המובא לעיל:

ורבותינו דרשוהו לעניין ברית התורה והמילה ללמוד מכאן שבשבילם נבראו שמים וארץ, אך אין המדרש מיושב על סדר המקראות.