"קדושים תהיו"

ר' דוד הופמן רואה בפסוקים ג'-ד' חזרה על הדיברות הראשונות. כיצד?

התוכל למצוא סיבה לכך ש"לא תשא" לא הובא כאן, והובא רק להלן בפסוק י"ב?

התוכל למצוא סיבה לשינוי סדר הדיברות הראשונות בפסוקים ג'-ד', ולמה לא באו כסדרן אשר בו נאמרו בפרשת יתרו?

התוכל למצוא הסבר לסמיכות מתנות עניים (פסוקים ט'-י') לדיני פיגול ונותר (ה'-ח')? מה המאחד או המקשר אותם?

מה קשה לשניהם?

מה ההבדל ביניהם בפירוש המושג "קדוש"?

מה פירוש המילה "העבירה" שבדברי רש"י?

מה הנימוק החיצוני והפנימי לפירוש המובא ברש"י?

הסבר את המושג "נבל ברשות התורה" שבדברי הרמב"ן.

נגד איזו תפישה מוטעית או מסולפת בהבנת התורה נלחם הרמב"ן כאן, ומה חשיבות דבריו בשבילנו כיום?

השווה את דברי הרמב"ן כאן לדבריו בדברים פרק ו' פסוק י"ח:

ד"ה לעשות הישר והטוב: על דרך הפשט יאמר תשמרו מצוות השם ועדותיו וחוקותיו ותכוון בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ו"למען ייטב לך", הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מיטיב לטובים ולישרים בלבותם.
ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו: זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציוך, ועתה יאמר גם באשר לא ציוך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה עניין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני היישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון "לא תלך רכיל" (ויקרא י"ט ט"ז), "לא תִקום ולא תִטור" (שם פסוק י"ח), ו"לא תעמוד על דם רעך" (שם פסוק ט"ז), "לא תקלל חרש" (שם פסוק י"ד), "מפני שיבה תקום" (שם פסוק ל"ב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ ק"ח ע"א), ואפילו מה שאמרו (יומא פ"ו ע"א): פרקו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, עד שייקרא בכל עניין תם וישר.

 באר את המגמה הכללית בדבריו בשני המקומות, ואת ההבדל ביניהם.

מלבי"ם:

יסוד מוסד אצלנו שהכתובים ידברו תמיד בדרך לא זו אף זו, שהדבר שיש בו חידוש יותר כתוב בסוף. ואם כן היה, ראוי כאן לומר בהיפך: "אלוהי מסכה לא תעשו", ויותר מזה - אל תפנו אליהם במחשבה.

למה שינה הכתוב כאן מן הסדר הרגיל?

ועיין יהושע פרק כ"ג פסוק ז':

"לְבִלְתִּי בֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם"

תהלים פרק א' פסוק א':

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב"

ורש"י, שם:

ד"ה אשרי האיש: ...אשוריו של איש ותהילותיו של אדם אלו הם אשר לא הלך, כי מתוך שלא הלך לא עמד, ומתוך שלא עמד לא ישב.

גם בשני המקומות האלה שינה הכתוב מן הסדר הרגיל של "לא זו אף זו", והסיבה אחת. מצא בפרקנו עוד פסוק שבו שינה הכתוב מן הסדר של "לא זו אף זו"!

רש"י:

ד"ה אל תפנו: לעבדם.

מה קשה לו, ומה תיקן בדבריו?

למה לא נאמר "לא תקצור פאת שדך"?

אור החיים:

טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר בלשון יחיד – נתכוון לשלול דעת הטועים אשר אומרים, כי כשאין דבר מספיק לעניים, אין לו ליתן, על דרך אומרו (מלכים ב', ד' פסוק מ"ג) "מה אתן זה לפני מאה איש". לזה ציוה ה' בלשון יחיד, שאפילו אחד לבד – עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל.

התוכל למצוא עוד טעם לחילוף רבים ליחיד בפסוקנו?

פסוקים ט'-י'

"לֹא תְלַקֵּט"

 ויקרא כ"ג כ"ב

"וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט"

רש"י:

ד"ה ולקט קצירך: שיבולים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלוש אינן לקט (ת"כ, פאה ח').

השוה:

שמות פרק ט"ז פסוק ד'

"וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"

שמות פרק ט"ז פסוק י"ז

"וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט"

וכן פסוק כ"ב

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה"

פסוק כ"ו

"שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ"

פסוק כ"ז

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ"

במדבר פרק י"א פסוק ח'

"שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ"

תהלים פרק ק"ד פסוק כ"ח

"תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן"

הסבר, למה גבי "לקט" בא הפועל תמיד בבניין הכבד (פִּיעֵל), ובשאר המקומות (בייחוד בכל המקומות המוסבים למן) בבניין הקל?

פסוק י'

"תַּעֲזֹב אֹתָם"

השוה: דברים פרק י"ח פסוק ד' לגבי תרומה:

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ... תִּתֶּן לוֹ"

דברים פרק כ"ו פסוק י"ב לגבי מעשר לוי ומעשר עני:

"וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר"

הסבר, למה לגבי מתנות עניים אלה כאן השתמש הכתוב בפעל "עזב", ואילו לגבי תרומות ומעשרות נאמר "נתן"?