חטא נדב ואביהו

פסוק א'

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

ויקרא רבה כ':

...בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים; ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו; על אש זרה – אש מבית כיריים הכניסו; ועל שלא נטלו עצה זה מזה – שנאמר "איש מחתתו" איש מעצמו עשו.

ספרא י"ז:

כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות, ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקודשים.
(דבר אחר): אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבתם "ויקחו איש מחתתו" וכו'.

רש"י, פסוק ב':

ד"ה ותצא אש: רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים, שלא ייכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאיתא בויקרא רבה.

ביאור, (ר' נפתלי הירץ ויזל):

נדב ואביהוא גדולי עולם היו, וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה', אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר כל אחד קטורת סמים דקה, ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו "אשר לא ציוה אותם". אבל האש שנטלו היה מן מזבח החיצון כמשפטו בכל יום... ואין "אש זרה" הנאמר כאן אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח" – שעניינו מאכל אש, כאילו אמר "מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה"... וטעם שלא אמר "קטורת זרה" כמו שתרגם אונקלוס "קטורת בוסמין נוכראין" – ממרקחת סמים זרים, כי על זה לא עברו, כי הם הקטירו קטורת כשרה, ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת, ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה לבד מיום הכיפורים שמקטיר כהן גדול קטורת כזו לפני ולפנים ועדיין לא נאמרה להם פרשת יום הכיפורים. שהרי נאמר בה (פרק כ') "אחרי מות שני בני אהרן". וזהו שפירש "אשר לא ציוה אותם", שלא ציוה ביום זה קטורת כזו. וזוהי הזכות. ולא שעברו על לאו (פרק כ') "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", שעדיין לא הוזהרו עליו.
אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים, כאמרו "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו' ח') ולירא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם, ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם... לא שעברו חלילה על לאו מפורש שבתורה, וכל שכן שלא עברו על מצוות משה, שמצוה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה, כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים, אלא מעולם לא ציוה משה כן, ואיך זכר בכתוב מעניין זה... לא חטאו שני גדולים הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתן נחשב להם לעוון ומתו.
שוב ראיתי בתורת כהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה" וזה כדברינו שמרוב שמחה – הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה' בקטורת חדשה נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

אברבנאל, שואל:

בפרשת "יין ושכר אל תשת" למה נכנסה הפרשה הזאת (פסוקים ח'-י"ח) בתוך סיפור בני אהרן? כי למעלה מזה סיפר סיפור מיתתם, ואחר הפרשה הזאת סיפר מה שקרה אחר מיתתם בשעיר החטאת, ולמה נכנסה אם כן ביניהם הפרשה הזאת?

עיין רש"י, פסוק ב':

ד"ה ותצא אש: רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים, שלא ייכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו' כדאיתא  בויקרא רבה.