קורבנות

גיליון זה הוא המשך גיליון ויקרא תש"ד, שעסק בפסוקים הראשונים של פרקנו.

רמב"ן, פסוק ב':

ד"ה נפש כי תחטא: בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש.
וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש...

ספר החינוך, (פרשת תרומה):

...הלא אמרתי כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר לבו בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל: "חטאתי, לא אוסיף עוד", אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית, אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא ייקבע בנפשו רוע החטא, ויימנע ממנו פעם אחרת.
ועוד נוסיף מצד הפשט, כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהן... ועוד יש התעוררות יותר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו, רק שבזה ניתן שכל – ולא בזה. ובהיות אף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת, שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות; ועל כן נצטוה להביא גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו... כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל – אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל, שהיא קיימת לעולם, וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחייה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שיישמר מן החטא.
ובקובעו ציור זה בנפשו ייזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות אל יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים.

פסוק י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ..."

מלבי"ם, ויקרא רמ"ג:

דע, שיש הבדל בין "שגג" מפעלי הכפל ובין "שגה" מנחי ל"ה. "שגה" מנחי ל"ה הוא טעות עיוני, ושגג מפעלי הכפל הוא נטייה מעשיית, "ומה שגיתי הבינו לי" (איוב ז'); "שגו ברואה" (ישעיה כ"ח); "לשגות מאמרי דעת" (משלי י"ט); "הנה השכלתי ואשגה הרבה מאוד" (שמואל א', כ"ו כ"א); כולם הם שגיאה וטעות עיוני, שטעה אם על ידי עיונו, אם על ידי החושים, כי סיבות השגיאה העיונית הם הרבה מאוד. לא כן "כי תחטא בשגגה", "מכה נפש בשגגה" – הם שגגה מעשיִית, וזה יסובב לפעמים על ידי שגיאה עיונית שקדמה לה.  

פסוק י"ג

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ"

ספרא רמ"א:

עדת ישראל... זו סנהדרין גדולה.

רש"י, פסוק י"ג:

ד"ה עדת ישראל: אלו סנהדרין.

השוה את הפסוקים:

פסוק ג'

"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא..."

פסוקים י"ג-י"ד

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.  וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד"

ביאור:   

ורבותינו אמרו שאף על פי ששוה משיח לציבור (=עדת ישראל, סנהדרין) שצריך היעלם דבר, אינו דומה להם במעשה, שאם הורו בית דין וטעו ועשו הקהל – חייבין (בית הדין), אבל הורה משיח ועשו העם – אינו חייב, עד שיעשה הוא (עצמו) כהוראתו.

פסוק כ'

"וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם"

ועיין גם פרק ד' פסוק ל"א

"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ"

ועיין גם פרק ד' פסוק כ"ו

"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ"

ועיין גם
פרק ד' פסוק ל"ה;
פרק ה' פסוק י' ופסוק י"ג.