"אלה פקודי המשכן..."

רש"ר הירש, מעיר לפרשותינו (ל"ו ח'):

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. נשים אל לבנו שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים, עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה, אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה". יתר על כן, בכתיבת האזכרות (השמות הקדושים) צריכה כוונת הסופר לכותבם "לשם קדושת השם" להיות מבוטאת בפיו בשעת כתיבתם, ולפחות עליו לשוותה נגד עיניו תמיד. נשים עוד על לבנו, כי כוונות הנרמז שכלי המשכן תנאי הכרחי הוא לאמתות פירושה הסמלי פי כמה וכמה, מאחר שכלים אלה: ארון, שולחן, מנורה, יריעות, בגדים - קיימים מחוץ למשכן במציאות רגילה!

פסוק כ"א

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן..."

תנחומא פקודי ז':

ולמה עשה חשבון? הקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר (במדבר י"ב) "עבדי משה בכל ביתי נאמן" – ומשה נתן חשבון?! אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (שמות ל"ג ח') "והיה כצאת משה... יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחר משה". ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו! וחברו משיבו: ריקה! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מניין – מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר? כששמע כן, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם: "אלה פקודי המשכן".

פסוק כ"א

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן"        

תרגום אונקלוס:

אלין מניני...

רשב"ם:

חשבון הכסף והזהב והנחשת.

ספורנו:

כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם... ביד איתמר". וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהיקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקודש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאומרם ז"ל: שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר "עצי שטים עומדים", שעומדים לעד ולעולמי עולמים, וגם כן לא נפל דבר להם ביד האויבים, על היפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו, כמבואר בחורבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מענייני משכן משה רבנו עליו השלום.

(שים לב: בחומשי שוקן נפלה טעות דפוס בדברי ספורנו וצריך להיות: "גם כן לא נפל דבר מהם ביד האויבים")

רש"י:

בפירוש זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת, ונמנו כל כליו לכל עבודתו.

רמב"ן (מובאות בדבריו שתי דעות):

... ועל דעת רבים (רש"י וראב"ע) "אלה פקודי המשכן" יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו, שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקודש הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן, כי הם ביד אלעזר.
ואין כן דעתי, כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר, שהיא הנכבדת. אבל "אלה פקודי" ירמוז אשר יזכיר בפרשה למטה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וציפוייהם וחישוקיהם (פסוקים כ"ה-כ"ח), ונחושת התנופה שהוא שבעים כיכר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצרות והיתדות (פסוקים כ"ט-ל"א), הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר.
ולא סיפר בפרשה מה נעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר - ציפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר - הארון והכפורת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יוודע ציפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא סיפר שנתנוֹ משה להם במניין ובמשקל. ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר, כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות.
ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחושת והוא פקודת אלעזר, כי יצטרך לומר שעשאוהו מנחושת התנופה, ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הדברים שאמר בהן שהם ביד איתמר, כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה (בראשית ל"ה כ"ו שם מ"ו כ"ז).
ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם, ולא ידע משה משקלו. וייתכן שלא היה בפקודת איתמר, כי ייכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג' ל"א) "ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם", כי בכיור וכנו ישרתו למזבח, והנה איננו בחשבון הפרשה הזו.

ספורנו:

כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם "ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם... ביד איתמר". וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהיקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקודש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאומרם ז"ל: שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר "עצי שטים עומדים", שעומדים לעד ולעולמי עולמים, וגם כן לא נפל דבר להם ביד האויבים, על היפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו, כמבואר בחורבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מענייני משכן משה רבנו עליו השלום.

ליודעי גרמנית: פסוק כ"א מתורגם ע"י בובר-רוזנצווייג כך:

Dies war das Verordnete der Wohnung… wie sie verordnat-wurde dursh. Mosches Mund als Dienst. Der Lewiten 

ספורנו, פסוק כ"א:

ד"ה משכן העדות: סיפר מעלות זה המשכן, שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא יפול בידי אויבים. ראשונה שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות. ב', אשר פקד על פי משה. ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה. ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים.
אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית, ונפל בסוף הכל ביד אויבים.
אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה, ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש, ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באומרו "ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם", ומן המתעסקים בבניינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא.

פסוק כ"ד:

ד"ה כל הזהב: העיד על קצבת הזהב והכסף והנחושת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאוד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון, כמבואר בספר מלכים. ויותר ממנו העושר שהיה בבניין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבניין יהיו סיבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם.