הארון

עיין גם בגיליון תרומה תש"ו, שעסק אף הוא בארון ובכפורת.

עצה טובה למורים ולמדריכי נוער ולמלמדי פרשת השבוע בחוגים:
השתמשו בלימוד הפרשה הזאת והבאות בחוברת: תמונות תבנית המשכן וכליו ליעקב יהודה.

פסוק י'

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן"

רמב"ן:

ד"ה ועשו ארון: יחזור אל בני ישראל הנזכרים למעלה, ואחרי כן "וציפית אותו" (פסוק י"א), "ויצקת לו" (פסוק י"ב), וכולן בלשון יחיד, כי משה כנגד כל ישראל (מכילתא יתרו א'). ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון, בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל"ד ב'): מפני מה בכל הכלים כתוב "ועשית", ובארון כתיב "ועשו ארון"? אמר ר' יהודה בר' שלום: אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו הכל ויתעסקו בארון, שיזכו לתורה. והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט, או שיכוונו לדבר.

ראב"ע:

ד"ה ועשו: בעבור שאמר בתחילה "ועשו לי", החל ככה.

פסוק י"ב

"וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית"

רש"י:

ד"ה ושתי טבעות: הן הן הד' טבעות שבתחילת המקרא, ופירש לך היכן היו. והוי"ו זו יתירה היא, ופתרונו כמו שתי טבעות. ויש לך לישבה כן, ושתי מן הטבעות האלו על צלעו האחת.

ראב"ע:

ד"ה פעמותיו: ...ועוד מה טעם לומר "ושתי טבעות זהב" בתוספת הוי"ו. ואילו היו הראשונות, היה כתוב שתי טבעות. להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורנו שהבין זה ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים. וכאשר יצטרכו לשאת את הארון, יוסרו הטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות. וכן כתוב "ושמו בדיו". ולפי דעתי, שהבדים אשר הושמו בטבעות העליונות, לא הוסרו משם. כי כן כתוב "לא יסורו ממנו". ופירוש "ושמו בדיו על הכהנים", שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים, וכאשר הושם הארון בדביר, הוצרך להיותו סמוך אל הקיר שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו. על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים. וזהו "ויאריכו הבדים". והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים.

פסוק ט"ו

" בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ"

רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ב' הלכות י"ב-י"ג:

בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום... מצוה לנוטלו על הכתף... ונזהרים שלא יישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו".

ספר החינוך, מצוה צ"ו:

משורשי המצוה, לפי שהארון משנן התורה, והוא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו, על כן נצטוונו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצריך. ושמא חס ושלום יפול מידם – ואין זה כבודו; אבל בהיותם בו מוכנים לעולם, ולא יסורו ממנו, ולא יארע תקלה בהם.
ועוד טעם אחר: כל כלי המקדש, צורתם מחויבת לרמז עניינים עליונים, כדי שיהא אדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהם, ורצה האל לטובתנו, שלא תיפסד אותה צורה אפילו לפי שעה.

כלי יקר:

ולא יסורו הבדים, כי ברית כרותה אמר ה' (ישעיה נ"ט כ"א) "ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" וכמו שאמר (יהושע א' ח') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

רש"ר הירש:

בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו, כשהשעה צריכה לכך. מצוות "לא יסורו הבדים" מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינם מותנים דוקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר על ידי הניגוד אל כלי הקודש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון: אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל – חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם – קשורים לאדמת ישראל (=אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקודש), אבל לא כן תורת ישראל.
איתא ביומא ע"ב א': מתפרקין ואין נשמטין, היינו שאפשר להסירם בכוח, אבל אינם נשמטים מאליהם. הלאו של "לא יסורו" יוצא מתוך ההנחה של אפשרות הסרתם. אסור לנו להשמיט את הבדים, אבל יכולים המה להישמט. אפשר לפרקם בכוח, אולם גם אז יהיה הארון קיים ועומד בשלמותו ומחכה לנושאיו החדשים!