"הבור"

פסוק ל"ג

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר"

לסדר המלים מקשה המלבי"ם:

קשה, שהיה לו לומר בהפך: כי יכרה... וכי יפתח, שמבואר אצלנו תמיד שדרך הכתוב לדבר בלשון "לא זו אף זו", שדבר שיש בו חידוש יותר כתוב לבסוף.

אילת השחר, כלל קצ"ט:

דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו" דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חברו ייאמר לבסוף, בעניין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להפך. שדרך הדיבור שיעלה במושגיו או מאמריו מן הקל אל החמור.

פסוק ל"ג

"וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר"

אברבנאל, שואל:

למה אמר "ונפל שמה שור או חמור" ולא אמר "ונפל שמה אדם", ואמרו חז"ל: "שור" – ולא אדם, ולמה יפטר הפותח את הבור אם נפל שם אדם, בהיותו סיבת הנזק ההוא?

פסוק ל"ו

 "וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"

רש"י:

ד"ה והמת יהיה לו: (מכילתא, בבא קמא ז') לניזק. שָׁמין את הנבלה, ונוטלה בדמים, ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו.

חזקוני:

ד"ה והמת יהיה לו: לפי הפשט, כיון שהוא משלם כל דמיו, דין הוא שיהא המת למזיק.