שנת שמיטה

גיליוננו הוא המשכו של גיליון משפטים תשכ"ט.
עיין שם וצרפהו לגיליוננו.

" וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ"

רש"י:

ד"ה תשמטנה: מעבודה.

ד"ה ונטשתה: מאכילה אחר זמן הביעור.
ד"א תשמטנה: מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה.
ונטשתה: מלזבל ומלקשקש (=מלעדור תחת הזיתים).

ראב"ע, ד"ה תשמטנה ונטשתה (אחרי הביאו דברי רש"י הנ"ל):

ואיננו נכון, כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל ואפילו מנכש ועודר וכוסח (=חותך עשבים רעים ואינו מנכש, כי ניכוש הוא עקירה עם השורש) וכל שאר עבודות קרקע אינו אסור מן התורה. וכך העלו בתחילת מסכת מועד קטן (ב ע"ב, ג ע"א) דחרישה וזריעה אסר רחמנא, אבל תולדות לא אסר רחמנא, וכולהו מדרבנן; וקרא – אסמכתא בעלמא הוא...

רמב"ן:

ור' אברהם אמר: "תשמטנה" – (דברים ט"ו ב') "שמוט כל בעל משה ידו", "ונטשתה" – שלא תזרע את ארצך. ואינו כלום.
אבל הכתוב דיבר בראשון: אמר: שש שנים תזרע ותאסוף התבואה "והשביעית תשמטנה" – שלא תזרע את ארצך, "ונטשתה" – שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה ואכלו אביוני עמך וחיות השדה פרי העץ ותבואת הכרם, וכן (נחמיה י' ל"ב) "ונִטֹּשׁ את השנה השביעית". (עיין שם!).

פסוק י'

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ"

פסוק י"א

"...כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ"

רבנו בחיי:

היה ראוי לומר "את הארץ", "כן תעשה לכרמים ולזיתים", והזכיר כל הלשון לנוכח. וכן מצינו בשבת הלשון לנוכח (פסוק י"ב) "תעשה מעשיך", "שורך וחמורך" "בן אמתך". והנה השבת והשמיטה שוים בזה, מה שלא תמצא כן ביובל, שאין הלשון שם לנוכח, כי אם לנסתר, והוא שכתוב (ויקרא כ"ה) "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה". והנה זה טעם הדבר...

פסוק י'

" וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ"

מכילתא:

ר' אליעזר אומר: כשישראל עושין רצונו של מקום, הם עושין שמיטה אחת בשבוע אחד, שנאמר "שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה"; וכשישראל אין עושין רצונו של מקום, הם עושין ארבע שמיטין בשבוע אחד. הא כיצד? נידה שנה וזורעה שנה, נידה שנה וזורעה שנה – נמצאו שהן עושין ארבעה שמיטין בשבוע אחד.

מדרש (תורה שלמה כרך י"ט פרק כ"ג קל"ג):

אפילו אין לו לאדם אלא חורבה אחת בתוך גנו - חייב לעבדה בכל יום.

ר' אברהם בן הרמב"ם:

טעמו פשוט והוא רשות, לא מצות עשה, דוגמת מאמרו בשבת (כ' ט') "ששת ימים תעבוד". ומקראות אלה רשות והיתר והקדמה לאיסור שלעומתם, שיביא אחריהם, ולא יצטרך בזה להדגיש בציווי, שהרי את העולם אשר נתן האלוהים בלב בני-האדם יעורר אותם על זה וינהג אותם אליו.     

פסוק י"ד

"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה"

פסוק י"ז

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ"

אליהו בן אמוזג, אם למקרא:

ד"ה שלוש פעמים: "פעם" ו"רגל" תחילת תשמישן על הרגל עצמה, ואחר כך להורות על העתקת הרגל בהליכתו, וחזרו עוד לרמוז על התחדשות דבר אחר דבר, כמו שתנועת הרגל מתחדשת בלי הפסק, באופן אחד תדירי.

פסוק י"ב

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת"

פסוק י"ז

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ"

רש"י:

ד"ה וביום השביעי תשבות: אף בשנה השביעית לא תיעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר, הואיל וכל השנה קרויה "שבת", לא תנהוג בה שבת בראשית (על פי המכילתא).

ד"ה שלש פעמים וגו': לפי שהעניין מדבר בשביעית, הוצרך לומר שלא יתעקרו שלוש רגלים ממקומן.