דברי יוסף לאחיו

לפרק זה עיין גם גיליון מקץ תש"ו, העוסק בעיקר בפסוקיו הראשונים!

אברבנאל, שואל:

למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר אתם קשות, והלוא היה זה לו עוון פלילי, בהיותו נוקם ונוטר כנחש, והם – אם חשבו עליו רעה, אלוקים חשבה לטובה (נ' פסוק כ'), ומה לו להינקם אחרי עשרים שנה?

ועיין תשובת הרמב"ן, לשאלה זו, פסוק ט':

ד"ה ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם: עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו, לשון רש"י.
ולפי דעתי שהדבר בהיפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם, וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם, כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימין עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם, כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו, לקיים החלום הראשון תחילה.
ועל כן לא רצה להגיד להם "אני יוסף אחיכם", ולאמר מהרו ועלו אל אבי, וישלח העגלות, כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון, הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת.
גם העניין השני שעשה להם בגביע, לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימין, אולי ישלחו בו ידם עד בודקו אותם באהבתו.
ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צ"ג ט') אמר רבי חייא בר' אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע "ולא יכול יוסף להתאפק" היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו'. וכן אני אומר שכל העניינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים, והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה, היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון. אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבואו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

(שים לב: חלק את דברי רמב"ן אלה לפסקאות ותיווכח, כי שתי תשובות שונות כלולות בדבריו!).

בעל עקדת יצחק, מתקיף את דברי הרמב"ן הנ"ל:

ותמהני ממה שכתב הרמב"ן, והעושה החלומות יביא פתרונם; גם שתראה סכלות עצומה שישתדל אדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים שיעשו שלא מדעת הבעלים.

פסוק ט'

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם"

רבים מן המפרשים שואלים: מה ראה יוסף לבחור דווקא בעלילת מרגלים ולא בעלילה זולתה?

אברבנאל:

והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו להולך רכיל, מביא את דיבתם רעה אל אביהם, ולא יכלו לדברו שלום בחושבם שירגל ענייניהם. ולכן הספיק ה' בידו, שהענישם בדומה לדבריהם, כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים, תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל, וגם כן באוסרו את שמעון תחת מה שהשליכוהו לבור.

הכתב והקבלה:

העליל עליהם היותם מרגלים דוקא ולא גנבים וכדומה, כדי שלא יהיה להם מקום לפשפש אחריו, לידע מי הוא, אבל עתה, כאשר נחשבים למרגלים, היו יראים לשאל על שם אדון הארץ, כי בזה היו מחזקים את החשד.

פסוק ט'

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם"

אברבנאל, שואל:

איך אמר אליהם: מרגלים אתם, מבלי טענה כלל שיהיה בה הראות, כי הנה השליט בכל הארץ לא יעשה עוול מפורסם, פן ישנאוהו אנשי הארץ ויחשבוהו למעוול וחומץ?

ד"ה ויאמר אליהם מרגלים אתם: העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה, וכל הארץ באו אליו, והם בתוך הבאים, כמו שאמר "לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען".

רשב"ם:

ד"ה ערות: פרצות החומות ומאיזה מקום נוחה ליכבש. כדכתיב "ערות יסוד", "ערו ערו עד היסוד", "ערות על יאור". ולפי שהיו בעלי קומה וכולם עשרה, היו כל שעה ביחד, ולא היו נפרדים אלו מאלו כשאר בני אדם הבאים משאר מקומות לשבור בר, אמר להם: מרגלים אתם.

ספורנו:

ד"ה לראות את ערות הארץ: לראות אם יש איתנו מזון מספיק לארצנו, ולא באתם לקנות, כי אין מנהג שאר הבאים שיהיו עשרה יחדיו שואלים.

שד"ל:

בדבר זה מצא מקור להיתלות, כי הוא שאלם: "מאין באתם?" והם השיבוהו יותר משאלתו: "מארץ כנען לשבור אוכל", וזה דרך הרמאים להקדים השקר לבלתי היוולד החשש, לפיכך אמר: מאחר שמיהרתם לומר, כי לשבור אוכל באתם, מה שלא שאלתי מכם כלל, ידעתי כי לא לכך באתם.
"Excusatio non petita - accusatio manifesta".

פסוק י"ד

"הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם"

רש"י:

ד"ה הוא אשר דיברתי: הדבר אשר דיברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון. זהו לפי פשוטו.
ומדרשו: אמר להם: ואילו מצאתם אותו, ויפסקו עליכם ממון הרבה, תפדוהו? אמרו לו: הן. אמר להם: ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון, מה תעשו? אמרו: לכך באנו, להרוג או ליהרג. אמר להם: הוא אשר דיברתי אליכם, להרוג בני העיר באתם. מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם.

ספורנו:

ד"ה הוא אשר דיברתי: אותו האחד שאתם אומרים שאיננו, ואינכם מפרשים אנה הלך, הוא שהלך בעצתכם להגיד מה שראיתם, או שהסכמתם כדי לרגל, כמו שאמרתי.

העמק דבר:

...ממה שהאחד איננו, דמסתמא נפל ביד, בהיותו מרגל גם הוא, ולא נשארה לו אלא העצה לחקור את האח הקטן, אם כן, "בזאת תיבחנו"...