בית אל

עצה טובה: קרא: א' שטיינמן, "הערות בשולי התנ"ך: רחל מבכה על בניה", דבר, כ"ג תשרי תש"ז.

פסוק א'

"קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם"

ספורנו:

ד"ה ושב שם: לכוון דעתך קודם שתבנה המזבח, כעניין אומרם ז"ל: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם למקום.

רבנו בחיי:

ד"ה ושב שם: טעמו שיתישב שכלו שם.

פסוק ז'

"כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱ-לֹהִים"

רש"י:

ד"ה נגלו אליו: במקומות הרבה יש שם אלוהות ואדנות בלשון רבים, כמו "אדוני יוסף" "אם בעליו עמו" ולא נאמר בעלו, וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים.

ראב"ע:

ד"ה כי שם נגלו: המלאכים כמו "והנה מלאכי אלוהים".

שד"ל:

ד"ה נגלו אליו: נגלו אליו כוחות, בעל הכוחות כולם, כלומר האל עם ריבוי כוחותיו, כי נראה לו ה' והמלאכים העולים ויורדים לעשות רצונו...

פסוק ז'

"וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל"

רש"י:

ד"ה אל בית אל: הקדוש ברוך הוא בבית אל, גילוי שכינתו בבית אל. יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה כמו (ש"ב ט') "הנה הוא בית מכיר בן עמיאל" כמו בבית מכיר, "בית אביך" (לעיל כ"ד) כמו בבית אביך.

והשווה לדבריו כאן את דבריו פרק ל"ג פסוק כ':

ד"ה ויקרא לו אל אלוהי ישראל: לא שהמזבח קרוי אלוהי ישראל אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם כלומר מי שהוא אל הוא הקדוש ברוך הוא - הוא לאלהים לי, ששמי ישראל, וכן מצינו במשה (שמות י"ז) "ויקרא שמו ה' נסי", לא שהמזבח קרוי ה' אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקדוש ברוך הוא ה' הוא נסי.
ורבותינו דרשו שהקדוש ברוך הוא קראוֹ ליעקב אל (מגילה י"ח), ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים, ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי.

פסוק ט"ז

"כִּבְרַת הָאָרֶץ"

רש"י:

ד"ה כברת ארץ: מנחם פירש לשון כביר, ריבוי, מהלך רב.
ואגדה: בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה (בראשית רבה), שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא, ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מלכים ב' ה') "וילך מאתו כברת ארץ".
ואומר אני שהוא שם מידת קרקע, כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר: צמד כרם חלקת שדה כך במהלך אדם נותן שם מידה (קרקע כמו מהלך מיל) "כברת ארץ".

ראב"ע:

ד"ה כברת ארץ: ייתכן להיות הכ"ף לדמות. ויהיה "ברת" מידת המלך, ואין ריע לו במקרא. (ויש לגרוס במקום "מידת המלך" "מידת המהלך").

רמב"ן:

ד"ה כברת ארץ: (אחרי הביא לשון רש"י) והנכון מה שחשב בו ר' דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שורשית, ומוצא המילה, "היו לברות למו" (איכה ד' י'), "ותברני לחם" (ש"ב י"ג ה'), עניין אכילה מועטת בבוקר, ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבוקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך. זה כתבתי תחילה. ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל, והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם. אבל הוא שם מידת הארץ, כדברי רש"י, ואין בו תואר רק הסכמה כרוב השמות, והכ"ף לשימוש שלא נמדד בכיוון ואם יהיה השם הזה מתואר, ייתכן שיהיה ברת כמו בת, מלשון "מה ברי ומה בר בטני" (משלי ל"א ב'), והוא שם למידה הקטנה שימדדו הולכי אורחות, כמו למיל היום, ויאמר לה "בת ארץ", כי המידה כמו בת לפרסה, או למידה אחרת ידועה בימים ההם.
וכן ראיתי שאין קבורה ברמה, ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (ש"א א' א') רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר "קול ברמה נשמע" (ירמיה ל"א י"ד), מליצה כדרך משל, לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר, עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימין, כי איננו שם, והיא חרבה מהם. לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה", אבל אמר כי שם נשמע הקול.
ונראה בעיני כי קברהּ יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה, ולא רצה לקברהּ רק בגבול בנה בנימין, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין, וכך אמרו בספרי (זאת הברכה ל"ג י"א) בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה. וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה, ואמר: קל ברום עלמא אשתמע, ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל.

רשב"ם:

ד"ה כברת: כמו "ירוע כבירים". "ואוריד כאביר יושבים", לשון ריבוי, ולפי ריבוי הארץ עד אפרת נקברה בדרך.

פסוק י"ח

"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין"

רש"י:

ד"ה בנימין: בן ימין, לשון (תהילים פ"ט) "צפון וימין אתה בראתם", לפיכך הוא מלא (דבר אחר: בנימין בן ימים, שנולד לעת זקנתו ונכתב בנו"ן כמו (דניאל י"ב) "לקץ הימין").

רמב"ן:

ד"ה בן אוני: ...והנכון בעיני כי אמו קראתו בן אוני, ורצתה לומר בן אבלי, מ"כלחם אונים" (הושע ט' ד'), "לא אכלתי באוני" (דברים כ"ו י"ד), ואביו עשה מן אוני כוחי, מלשון "ראשית אוני" (להלן מ"ט ג'), "ולאין אונים" (ישעיה מ' כ"ט). ולכן קרא אותו בנימין, בן הכוח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה, כעניין שכתוב (קהלת י' ב') "לב חכם לימינו", "ימינך תמצא שונאיך" (תהלים כ"א ט'), "ימין ה' רוממה" (שם קי"ח ט"ז), רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם ייקראו, והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה.

רשב"ם:

ד"ה בנימין: בן זקונים. בן ימים. כמו "לקץ הימין" כמו הימים.