ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד' פרק כ"ד:
כשעיינו בפרשת ניצבים היטב, מצאנו שמה שאמר הכתוב (ל' ט"ו) "ראה נתתי לפניך... אשר אנכי מצווך היום לאהבה את ה'... לשמוע בקולו ולדבקה בו..." מדבר על התשובה, לפי המשך הפרשה וקישורה. וזה, שבתחילה אומר (ב'): "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו", וגמר העניין בתשובה ואמר שצריך שתהיה בלב שלם שה' יעזרהו אם תהיה כך, וזהו שאמר בסוף (י'): "כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואחר כך אמר משבח גודל מעלת התשובה עם קלות מציאותה (י"א) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת... כי קרובה אליך..." וכל זה בלי ספק מדבר על התשובה. ויורה על זה (=ראיה לכך) אמרו (י"ד) "בפיך ובלבבך לעשותו", שעניין התשובה תלוי בוידוי הפה ובחרטת הלב... והפליג הכתוב לשבח אותה בשאמר (י"ב) "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא". וזה (=פירושו, כוונת הפסוק) כאילו אמר, שהדבר לגודל ערכו היה ראוי לך להשתדל ולטרוח בעדו כל טורח שבעולם, אפילו לעלות לשמים, אם אפשר, או לעבור הים, כדי להשיגו, שהוא דבר יקר הערך מאוד... שהשכל גוזר שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו. כל שכן, שאין ראוי שיקובל החוטא בתשובה בדברים, כמו שהנביא אומר (הושע י') "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", אם לא על צד החסד האלוקי, ולזה הזהיר עליה מאוד ואמר (ט"ו) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב... ובחרת בחיים... למען תחיה"... כי אחר שהראה דרך קלותו, כשאמר "כי קרוב אליך הדבר"... ועל כן ראוי לך שלא תתרשל בהשגתו, שהוא חיים לנפשך. וכמו שלא תתרשל בבקשת החיים, כך אין ראוי לך שתתרשל בזה. וזהו שסמך אל זה "ובחרת בחיים". וביאר שהחיים הללו, שיושגו במצוה הזאת, הם בעצמם התכלית המושג מצד התורה, וזהו אומרו "לאהבה את ה' אלוקיך ולשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה...".
| 1. |
מהו מבנה הפרק וחלוקתו, לפי דעתו? |
| 2. |
היש אפשרות – לפי דעתך – לחלק את הפרק באופן אחר?
אם אינך מסכים לחלוקתו, נמק את חלוקתך. |
פסוקים י"א-י"ד
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"
דברים רבה ח':
"כי המצוה... לא בשמים היא". אמר להם משה: שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים! – כבר אני מודיע אתכם "לא בשמים היא". שלא נשתייר הימנה בשמים.
רש"י, פסוק י"ד:
ד"ה כי קרוב אליך: התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה.
רמב"ן, פסוק י"א:
ד"ה וטעם כי המצוה: ... והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח' א') "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי "והשבות אל לבבך" (בפסוק א') "ושבת עד ה' אלוהיך" (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים, ואתה ביד העמים, תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאוד לעשותו בכל עת ובכל מקום.
| 1. |
מהי כוונת המדרש בביאור פסוקנו? |
| 2. |
מהו, לדעת הרמב"ן, ההבדל בין תחילת פסוק י"א בפרקנו ובין ח' פסוק א? |
| 3. |
מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש הקטע כולו, ומי מהם קרוב יותר למדרש? |
פסוק ו'
"וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ"
| 1. |
רמב"ן:
ד"ה ומל: זהו שאמרו (שבת קד א): הבא ליטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך, והוא יעזור אותך...
מה הקושיה שרצה לתרץ? |
| 2. |
רמב"ן:
ד"ה ומל: זהו שאמרו (שבת קד א): הבא ליטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים עניין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט): וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), "הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם" וגו', "כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", וזהו ביטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) "והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי: וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם" וגו' "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו"... כיצד הוא מפרש את "מילת הלב"? |
| 3. |
ראב"ע, שמות פרק י"ג פסוק ט':
ד"ה והיה לך: יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר "כי לאות ולזכרון". על דרך "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך" (משלי א' ט') גם "וקשרתם לאות על ידיך" (דברים ו' ד'). כמו "קשרם על לוח לבך תמיד" (משלי ו' כ"א) גם "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו' ד') כמו "כתבם על לוח לבך" (משלי ג' ג'). ומהו שיהיה לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך? "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". ואין זה דרך נכונה כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל. ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה. רק הוא כמשמעו. על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שיקול הדעת. כמו "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י' ט"ז), שנצטרך לתקנו לפי הדעת. ואמר ר' משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית. "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים" (ישעיה מ"ח י"ג). "ידה ליתד תשלחנה". ודברי הקבלה חזקים, ואין צריכין חיזוק. לשם מה הוא נעזר שם בפסוק אשר דומה לפסוקנו? |
פסוק ב'
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ"
פסוק י'
"כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"
הרב א. י. קוק, אורות התשובה פרק י"ז:
תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה.
כשרוצים באמת לשוב, אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כוח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אף על פי שהעיכוב הוא גדול מאוד, והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מכל מקום כיוון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אף על פי שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש, עד שלא יזוז, מפני העיכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עלייה רוחנית... וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הציבור בכללותו, הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מידותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בבירור גמור בביטויה של תורה: (דברים ל' ב') "ושבת עד ה' אלוקיך", (דברים ל' י') "כי תשוב אל ה' אלוקיך", התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כוח בשום עיכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול ייגלה הקודש. וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החופשנית. תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה, יגמול זה הציץ, יפוח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקודש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
| 1. |
הסבר את שני המשפטים המסומנים בקו. (שלושת המקומות הראשונים – משפט אחד) |
| 2. |
כיצד משתקף רעיון הרב בשני הפסוקים של פרקנו (ב', י') המובאים בדבריו?
(להבנת דבריו ראה מלבי"ם:
ד"ה כי תשוב אל ה' וגו': שאז יבואו למדרגה גדולה כזו, מפני שהתשובה תהיה אל ה', ולא בתשובה שבראש הפרשה שהיא רק עד ה'). |