קריעת ים סוף

פסוק ט"ו

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

1.

רש"י: ד"ה מה תצעק אלי: למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא:: "לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה". ד"א: מה תצעק אלי - עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן (ישעיה מ"ה) "על בני ועל פועל ידי תצווני". א.  מה קשה לו? ב.  העתק פסוקנו פעמיים וסמן בסימני פיסוק לפי כל אחד מפירושי רש"י! ג.  למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון והביא גם את השני?

2.

בעל אור החיים, מקשה על פסוקנו שתי קושיות: קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוהיו, ובפרט בעת צרה?! וכתוב (יונה ב' ג') "קראתי מצרה לי"; (תהלים קי"ח ה') "מן המיצר קראתי י-ה". ואם לצד שהרבה להתפלל, הלוא כל עוד שלא נענה מהעונש בצר לו, לא יירף מתפילה. עוד רואני כי נתקבלה תפילתו ואמר לו ה' "הרם את מטך וגו'". אם כן – קיבל תפילתו, אם כן "מה תצעק אלי" למה? עוד קשה: אומר לו "דבר על בני ישראל ויסעו" – להיכן יסעו, אם רודף מאחור והים לפניהם? ואם הכוונה אחר שייבקע הים, אם כן היה לו לומר: "הרם את מטך", ואחר-כך יאמר "דבר אל בני-ישראל ויסעו"?!! התוכל ליישב שתי קושיותיו?

3.

ספורנו: ד"ה מה תצעק אלי: כי אמנם הוא היה בכלל "ויצעקו בני-ישראל אל ה'", אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם, באמרו (פסוק י"ג) "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ה' יילחם לכם"; אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באומרם: "המבלי אין קברים" וחשב בשביל זה, שלא ישמעו לו להיכנס בים. לפיכך אמר לו ה': "מה תצעק אלי" בזה, כי אמנם אתה חושד בכשרים. ד"ה דבר אל בני-ישראל וייסעו: ולא ימרו את פיך. א. מה קשה לו בפסוקנו - האם זו אחת מן הקושיות שהקשה בעל אור-החיים, או קושיה אחרת לפניו? ב. השווה דברי הספורנו לדברי המדרש המובא ברש"י, י"ז ד'-ה': ד"ה עבור לפני העם: וראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בני? מה המשותף לדברי ספורנו במקומנו ולדברי המדרש ההוא?

 

א. פסוק ט"ז

"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ"

שמות רבה כ"א (ט'):

אמר ר' סימון: משל לבעל הזמורה, שהיה מהלך בחוץ והזמורה בידו, אמרו: אלולא שהזמורה בידו לא היה מתכבד. שמע המלך ואמר לו: "תעבר הזמורה ממך, וצא לחוץ, וכל מי שאינו שואל בשלומך, אני נוטל את ראשו". כך אמרו המצרים: לא היה משה יכול לעשות כלום אלא במטה: בו היכה היאור, בו הביא כל המכות. כיון שבאו ישראל לתוך הים, והמצרים עומדים מאחריהם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "השלך את מטך! שלא יאמרו: אילולא המטה לא היה יכול לקרוע את הים" שנאמר: "הרם את מטך".

1.

איך מפרש המדרש מלת "הרם"?

2.

מה אילצו לפרש כך?

3.

היכן מצינו במקרא "הרם" בהוראה זו?

4.

השווה לדבריו דברי שמות רבה המובאים ברש"י, פרק י"ז פסוק ה': ד"ה ומטך אשר היכית בו את היאור: מה תלמוד לומר: "אשר היכית בו את היאור"? אלא שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורענות, בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים. לכך נאמר "אשר הכית בו את היאור" - יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן. מה הרעיון המשותף לשני המדרשים? (עיין עלון ההדרכה).

ב. שמות רבה כ"א (כ"ב) (ט"ז):

"ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה". אם בים – למה ביבשה? ואם ביבשה - למה בתוך הים? אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואחר-כך נעשה להם יבשה.             

5.

מה הרעיון הכללי הכלול במדרש זה?

6.

היכן יש רמז בפסוקי פרקנו לנאמר במדרש זה (מלבד פסוק ט"ז)?

ג.פסוק כ'

"וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה"

סנהדרין ל"ט:

(מלכים א', כ"ב ל"ו) "ויעבור הרינה במחנה" – אמר רב אחא בר חנינא: (משלי י"א) "באבוד רשעים רינה" – באבוד אחאב בן עמרי רינה. וכי חדי קודשא בריך הוא (=וכי שמח הקדוש ברוך הוא) במפלתן של רשעים? והכתיב (דברי-הימים ב' כ') "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו"?! ואמר ר' יונתן: מפני מה לא נאמר בהודאה זו "כי טוב"? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. דאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מאי דכתיב (שמות י"ד) "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?"

שמות רבה כ"ג ח':

אמר ר' יוחנן: ביקשו המלאכים לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא באותו הלילה שעברו ישראל את הים, ולא הניחם הקדוש ברוך הוא. אמר להם: "לגיונותי נתונים בצרה, ואתם אומרים לפני שירה?!" הדא הוא דכתיב: "ולא קרב זה אל זה כל הלילה".

7.

מה ההבדל בין מגמות שני המדרשים הנ"ל?

8.

כיצד לומדים שניהם מפסוקנו שלא ניתן למלאכי השרת לומר שירה?

9.

מה רצו להוכיח בפסוק מדברי-הימים ב' כ'?

10.

האם הפירוש הניתן בגמרא למלכים א', כ"ב ל"ו הוא פשוטו של מקרא?

ראב"ע, פסוק כ"ב:

ד"ה והמים להם חומה: שנקרעו המים וכתיב (ט"ו ח') "ניצבו כמו נד נוזלים", ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו. וזהו (פסוק כ"ו) "וישובו המים על מצרים", והם הבדילו בין המצרים ובין היבשה...

פסוק כ"ט:

ד"ה ובני-ישראל הלכו: טעם להזכיר זה פעם אחר, כי פרעה היה טובע ועוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים, וזה היה פלא בתוך פלא, כי במקום שהיו ישראל עוברים בתוך הים, היה שם רוח קדים מייבש, ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמיס המים שנקרשו ונעשו חומות. והנה שני רוחות בים ושני המקומות קרובים. והעד הנאמן על זה הפירוש שכתוב בשירה (ט"ו ח') "וברוח אפך נערמו מים" וזאת הרוח היתה עם ישראל, וכתוב (ט"ו): "נשפת ברוחך כיסמו ים" וזוהי שטיבעה המצרים.

רלב"ג:

ויולך ה' את הים...: ראוי שתדע כי ה' כשיעשה המופתים ישתדל להמציא להם סיבות אשר בהם יהיה יותר מעט מן הזרות אצל הטבע, כמו שקדם, וכבר ביארנו זה בששי מ"מלחמות ה'". ולזאת הסיבה המציא ה' יתברך על דרך המופת רוח קדים עזה, אשר היא מנגבת ומעתקת המים אל הצד המערבי, באופן שחידש להם מקום מגולה בים, והיו מי-הים מימינו ומשמאלו, כי המקום ההוא יותר גבוה, ולזה נשלם לו ההיגלות עם הישאר המים מימינו ומשמאלו. וזה הרצון בהם, שאמר (י"ד כ"ט) "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", לא שיהיו המים גבוהים מימין ומשמאל ולא יהיו ניגרים, שאם היה העניין כן - לא יהיה מביא לרוח הקדים לחידוש זה המופת. אלא שעם כל זה היו המים גבוהים בצד המערבי, כי הרוח העתיקם שם והיה מונע אותם תמיד מהיותם ניגרים, ולזה הוליך ה' רוח קדים עזה כל הלילה.
והנה קרא המים "חומה", ואם אינם גבוהים, לפי שהם היו מונעים המצרים מלבוא עליהם מימינם ומשמאלם ולא היו יכולים ללכת כי אם מאחריהם, ומאחריהם היה הענן לחומה ביניהם.

1.

מה ההבדל העקרוני בין שני המפרשים?

2.

מה יש לטעון נגד ראיותיו של הראב"ע מפרק ט"ו?