מחלוקת קרח ועונשו

לסיבת מחלוקת קרח ועדתו עיין גיליון קרח תש"ו.

פסוק ט"ו

"לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי"

במדבר רבה י"ח:

מה שהיה דרכי ליטול (= מה שבדין היה עלי ליטול), לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש, נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים, בדין היה לי ליטול חמור מהם שבשביל צרכיהם ירדתי – ולא נטלתי.

רש"י:

ד"ה לא חמור אחד: לא חמורו של אחד מהם נטלתי אפילו (תנחומא) כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם לא נטלתי אלא משלי.
ותרגום אונקלוס: שחרית, לשון ארמי כך נקראת אנגריא של מלך שחוור.

רשב"ם:

ד"ה לא חמור אחד: אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם כשאר משתררים על העם. ואם כן למה מפשיעים אותי בשררה? ואם היה נקוד לא חמור אַחַד מהם (בפת"ח) פתרונו היה חמור של אחד מהם כמו אחד העם וכמו את אחד מהם.

פסוק כ"ב

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"

בעל עקדת יצחק, מקשה:

מה התמיהה הזו? הלא בעגל לא חטאו כולם ונאמר: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב), וכן בשטים היה חרון אף ה' בישראל בכלל (במדבר כ"ה), ובעכן נאמר (יהושע כ"ב כ') "הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו." כי נאמר בו (יהושע ז' י"א) "חטא ישראל וגם עברו את בריתי" – ועל כולם היה הקצף. וכבר חוייב זה מקשר הכללות, היותו על יחס כללות האדם עם חלקיו, כי החולה באחד מאבריו, יאמר על כולו שהוא חולה.

פסוק כ"ח

"לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה"

ראב"ע: 

ד"ה לעשות: להחליף הבכורים בלויים. ודע כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו, וכל זה היה בעבור מעשה העגל, כי "ויעלו עולות ויגישו שלמים" - הבכורים העלום כי הם היו לבדם הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי העגל, ויש בכאן שאלה, ותשובתם בפרשת וילך משה.

פסוק כ"ח

"כִּי לֹא מִלִּבִּי"

הכתב והקבלה:

... לא היה בכל מה שעשיתי רק קיום שליחותו ולא נתערב בו גם הרגשת הנאה הבאה מצד לבי, אף שמטבע האדם להרגיש שמחה בלבו אם אחד מבית אביו יתרומם במעלות; לא כן הייתי בהתרומם אחי לכהונה גדולה ובהתנשאות שבט אבי להיות משרתי ה' במקדש, עבד נאמן הייתי לקיים בהם שליחותי למנותם, ולא נשתתף בקיום שליחותי גם הרגש שמחת לבבי מסיבת היותם קרובי, כי השתתפות כזאת תחליש השליחות, ואין קיום השליחות בשלמות, ודמה למי שמשתף שם שמים ודבר אחר יחד.