המפקד הראשון

מהו השם שבו יכונה חומש במדבר בפי חז"ל ובפי פרשנינו על פי תוכנה של פרשה ראשונה?

לדעת רוב המפרשים, הרי המפקד אשר עליו נצטווה משה בפרשתנו המפקד השני מאז צאת בני ישראל ממצרים.

עיין רש"י, שמות ל' ט"ז:

ד"ה ונתת אותו על עבודת אהל מועד: למדת שנצטווה למנותם בתחילת נדבת המשכן אחר מעשה העגל מפני שנכנס בהם מגפה כמ"ש (שמות ל"ב) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה שנפל בה דבר ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם להודיע שהיא חביבה עליו.
וא"א לומר שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים שהרי נאמר בו (במדבר א') באחד לחודש השני והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון שנאמר (שמות מ') ביום החודש הראשון בא' לחדש תקים וגו' ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו שנאמר (שמות ל"ח) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו', הא למדת ששתים היו, אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים ו' מאות אלף וג' אלפים וה' מאות ונ' שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א') ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו. וא"א שלא היו בשעת מנין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשניה נעשו בני כ', תשובה לדבר אצל שנות אנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה שנתחדשה שנה באחד בניסן אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המניינים בשנה אחת, המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן והשני באחד באייר.

כיצד מוכיח רש"י את צדקת הדעה הנ"ל?

מה ההבדל בין שני המפקדים באופיים ובדרך ביצועם?

העזר בתשובתך בדברי הרמב"ן, שמות ל' י"ב:

ד"ה כי תשא: ציוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (בפסוק ט"ז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן ל"ח כ"ה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם.
והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבוא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר. ועי"ש ברש"י ג' ט"ו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, ציוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים (בפסוקים י"ג י"ד), כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצוות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (ש"ב כ"ד ד'-ט'), והיה הנגף בהם, והתוודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו').

השווה את תוצאות המפקד הראשון שמות ל"ח כ"ה-כ"ו לתוצאות המפקד השני בפרשתנו במדבר א' מ"ה-מ"ו.

מה היתה תכלית המפקד הזה שעליו ציוה משה כאן, לפי דעותיהם השונות של מפרשינו?

רמב"ן, פרק א' מ"ה:

ד"ה ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם: הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם.
ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה ציוה בה הקב"ה, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ציוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים, כך וכך בני עשרים. ואחרי כל דבר ומגפה ימנם, להודיע כי הוא משגיא לגוים ימחץ וידיו תרפינה. וזהו שאמרו רבותינו מרוב חבתם מונה אותם כל שעה. ועוד כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וזכות הרבים במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה ואהרן כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ולא ימעיט מספרכם, והשקלים כופר על נפשותיכם.
ובמדבר סיני רבה ראיתי כך, במספר שמות לגולגלותם, אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה, לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך" "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב (פסוק י"ח) במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם. ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י' כ"ט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה. ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.

רשב"ם, פרק א' ב':

ד"ה שאו את ראש: לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחודש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך וכתיב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ולכך ציוה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותן.

ספורנו, פרק א' ב':

ד"ה שאו את ראש: לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו י"ז, י"ט). אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו (ע"פ ויק"ר י"ז, ו') ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע ארבעים שנה והוצרך להחרימם.

מה הכריח את רש"י להוסיף את דבריו לפסוקנו?

האם מסכים הרמב"ן איתו בפירוש המניין הזה?

התוכל להביא עדויות מן הכתובים בפרשתנו לדעת אברבנאל?

במה נוטה הרמב"ן למקומנו מן הפירוש הרגיל בפירושו את חטא דוד במנותו את ישראל?

מה היה חטא דוד לפי רלב"ג ואברבנאל?

מה המריצם לנטות מן הפירוש הרגיל?