דיני מלקות

פסוק א'

"כִּי יִהְיֶה רִיב"

מלבי"ם:

קושיית המפרשים על חז"ל שפירשו שהפרשה נאמרה במי שעבר על לא תעשה שבתורה שרובם מאכלות אסורות ועריות וכדומה, איך יכונה בשם "ריב בין אנשים"?

רמב"ן:

ד"ה כי יהיה ריב בין אנשים: על דרך קבלת רבותינו (מכות י"ג ב') שהמלקות הוא בחייבי הלאוין, מה עניין לו בריב אשר בין שני האנשים, האוכל נבלה בביתו לוקה, וכן הזורע שדהו או כרמו כלאיים, והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו, וכל שאר הלאוין. ועוד מה טעם "והצדיקו את הצדיק"? לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב' ב'). יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים וניגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו, ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון, והיה אם בן הכות הרשע - שלא נוכל לקיים בו "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר, או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין, ילקה ארבעים. וייתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו, כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה, או שקילל חבירו בשם, או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש, וכיוצא בהם, ודיבר הכתוב בהווה, כי בעל הריב יגישנו לבית דין, ועל ידו ילקה.

לשם הבנה מדויקת של דבריו חלקם לארבע פסקאות, וסמן סוף כל פסקה!

ספר החינוך, מצוה תקצ"ה:

מצוות לא תעשה שנמנע הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות. וביאור זה העניין כך הוא: שכל המחויב מלקות, תכלית מה שילקה מ' הכאות חסר אחת, כמו שבא בקבלה, ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה, שתהיה כפי יכולת המוכה ושנותיו ומזגו וצורת גופו, ואם יוכל לסבול הכאת גבול העונש (=העונש המכסימלי) – יוכה; ואם לא יוכל לסובלו כולו, יוכה כפי יכולתו.        

פסוק ג'

"אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ"

מכות כ"ב א':

כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר "במספר ארבעים" – מניין שהוא סמוך לארבעים. (רש"י, שם: ...מדלא כתיב "יכנו ארבעים במספר" אלא "במספר ארבעים יכנו" שמעינן, דהרי קאמר: מניין הסוכם ארבעים, חשבון המשלים סכום ארבעים שגורם לקרות אחריו ארבעים, והיינו שלושים ותשעה.)

רש"י, פסוק ב':

ד"ה במספר: ואינו נקוד במספר, למד שהוא דבוק, לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מניין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת.

רמב"ם, הלכות סנהדרין י"ז א':

... וזהו שנאמר "ארבעים", שאין מוסיפין על הארבעים, אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש... לפיכך אמרו חז"ל, שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט, שאם יוסיף לו אחד, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.

הכתב והקבלה:

ד"ה ארבעים יכנו: הנה צריך ביאור לשון המקרא לפי פשוטו, באופן שיסכים עם המקובל (=עם המסורת). ונראה לי, שאין המובן במילת "יכנו" כמו "אשר יכה איש את רעהו", כי אם הוא לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי חז"ל "מנכה לו מן הדמים"... ושם ארבעים הוא כאן מספר סידורי (דען פיער-ציגסטען), כמו "ויהי בארבעים שנה" (דברים א'), "היו נכונים לשלושת ימים", פירושו – ליום השלישי, וכן "ושלוש עשרה שנה מרדו" (בראשית י"ד) אין פירושו שלוש עשרה שנה נמשכה המרידה, אלא בשנת השלוש עשרה, וכן כאן: ההכאה האחרונה היא המכה הארבעים ייגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כי אם שלושים ותשע.
...ויש עוד ליישב המקרא עם דברי רבותינו ולפרש מילת יכנו הכאה ממש, והוא שבכמה מקומות מצאנו שמחובר ללשון "יוסף" העתיד במקום מקור עם למ"ד השימוש כמו: (הושע א') "לא אוסיף עוד ארחם" ופירושו לא אוסיף עוד לרחם, וכן (ישעיה נ"ב) "לא יוסיף יבוא בך ערל וטמא" שהוא לא יוסיף לבוא... וכן כאן "יכנו" כמו להכותו וטעמו ארבעים להכותו לא יוסיף (ער זאלל ניכט פארטפאהרן פערציד איהן צו שלא גען).