היתר בשר תאוה

פסוק כ'

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ..."

רש"י:

ד"ה כי ירחיב: לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר.

פסוק כ"א

"כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ"

רש"י:

ד"ה וזבחת כאשר ציויתיך: למדנו שיש ציווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני.

רמב"ן:

ד"ה טעם וזבחת: על דעת רבותינו (חולין כ"ח א'), כאשר ציויתיך על פה מהלכה למשה מסיני, מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.
ודע כי שחיטה בלשון הקודש הוא הכרת סימני הצואר, ואל תחוש בעבור שאמר "וישחטם במדבר" (במדבר י"ד ט"ז), כי היא מליצה, שזבח אותם כצאן. והנה ציוה בקרבנות "ושחט" "ושחטו", שהוא בסימני הצואר. והנה מתחילה ציוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים, והם שחוטים כמשפט הקרבנות, ועתה כשבא להתיר בשר החולין, אמר "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר ציויתיך" - בהיותם קרבנות, ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך, לומר שיתירם חולין בכל מקום, ובלבד שיהיו זבוחין כאשר ציוה מתחילה בהיותם כולם קרבנות, וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון...

שד"ל:

ד"ה וזבחת כאשר ציויתיך: לדעתי, מוסב לאיסור הדם האמור למעלה פסוק ט"ז.

ר' דוד הופמן:

...יש אפוא בפסוקנו הוכחה למציאותה של תורה שבעל פה.

פסוקים כ'-כ"ה

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'"

הרב קוק, בעניין היתר בשר תאווה: טללי אורות (השקפה על טעמי המצוות פרק ח') (תחכמוני כרך א', ברן תר"ע):          

הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי-החיים בכללם ודרישת זכויותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושות הקדמון. כל זמן שזרע האור הרוחני (אשר אחר כך התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית, לפני אשר נפלגו הגויים ללשונותם, כבר עלה המוסר עד דרישת משפט-בעלי חיים, ו"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה". "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול "ונשברו כליה", היתה ההעתקה מחברת החיים (= הרחקת האנושות מעולם בעלי החי), שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאוד בקיבוץ כוח הצדק והיושר בין בני מינה, למען יוכל אש אלוהים זה הבוער באור כהה מאוד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם; שינויי הדעות והנטיות, הדרכים והגבולים, דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושות לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא יישאר סגור לעד; כשם, שתצא השאיפה הדמוקרטית החיצונה, על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חיים מנרתיקה בבוא עִתה. ומכשיריה הן המצוות, המוגבלות לחלק זה בייחוד.
אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר "תאמר אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר", אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך, כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עִתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחרי נפלהּ, התאמצות חומרית, שמילוי-כוח זה ידרוש לפעמים את מזון-הבשר, שהוא מס המעבר לתקופה יותר בהירה, שבעלי-החיים אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני-אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות. שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית.
זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוהי, שיודעת היא עת לכל חפץ, ולפעמים היא כובשת את מעינה בשביל לקבץ כוח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר-רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול. כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו בכלל האיסור, לא הייתה ההריסה המוסרית הנכונה תמיד להימצא בשעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה, חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן. הגילוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד, כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת. הנה באה המצוה בסדר אכילת-הבשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. החיים המותרים לאכילה הינם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף, שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות, הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשיכלולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך"; כסה הדם! הסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין. בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה תהפוך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. ציווי הזביחה, במערכת מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים, הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.