קרבן התמיד

לטעם מצוות התמיד, עיין גם גיליון תצוה תש"ד.

אברבנאל, מקדים לפרוש כלי המשכן ובגדי הכהונה שאלה:

ראוי כפי העיון הטוב לבאר ראשונה, אם יש רמז ונמשל במשכן וכליו לפרטיהם או אם ציוה בו יתברך לכבוד הבית בלבד בלי שום כוונה אחרת?

מורה נבוכים, ג' כ"ו:

כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד, לא לבקשת תכלית כלל, כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצוות: שיש מי שלא יבקש לזה סיבה כלל, ויאמר שהתורות כולם נמשכות אחר הרצון לבד, ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה ומכוון בה – תכלית אחת; ושהמצוות כולן יש להן סיבה ומפני התועלת ציוה בהם, והיות לכולם עילה (= טעם), אלא שאנחנו נסכל (= לא נבין) עילת קצתם ולא נדע אופני החכמה בהן. וזו דעתנו כולנו ההמון והסגולות (=המון ישראל הפשוט והמעמיקים בחכמה), וכתובי התורה מבוארים בזה: "חוקים ומשפטים צדיקים", "משפטי ה' אמת צדקו יחדו" – ואלה שנקראים חוקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם חכמים ז"ל: "דברים שחקקתי לך אין לך רשות להרהר בהם..." לא יאמין המון החכמים שהם עניינים שאין להם סיבה כלל... אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה, רצוני לומר תכלית מועילה על כל פנים אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעתנו או לחסרון חכמתנו. (אפודי: לקיצור דעתנו – שאי אפשר שיגיע שכלו אליו או לחסרון לימוד החכמה ששכלו היה מגיע לעניין אם למד)
כל המצוות אם כן יש להן סיבה, רצוני לומר כי למצווה או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהן מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים כאיסור הערלה וכלאי הכרם, והם אשר תועלתם מבוארת ייקראו אצל ההמון "משפטים", ואלו שאין תועלתם מבוארת ייקראו... "חוקים". ויאמרו (חז"ל) תמיד "כי לא דבר ריק הוא מכם" ואם ריק הוא – מכם! רוצה לומר שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין לו תכלית מועילה לו, ואם יראה בדבר אחד מהמצוות שעניינו כן (כלומר שאין לו תכלית) – החסרון הוא מהשגתכם...
המצווה בהקרבת הקרבן יש בה תועלת גדולה, כמו שאני עתיד לבאר, אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל, והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עלה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שיגעון ארוך... ומי שידמה, שאלה יש להם סיבה, הוא רחוק מן האמת, כמי שידמה, שהמצווה כולה היא ללא תועלת. ודע, שהחכמה חייבה – ואם תרצה אמור, שהצורך מביא – להיות שם חלקים שאין להם סיבה... ואם תאמר: למה היה כבש ולא היה איל? השאלה היא בעצמה הייתה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש, שאי אפשר מבלתי מין אחד. וכן למה היו שבעה כבשים ולא היו שמונה, כן היו שואלים, אם היו שמונה או עשרה או עשרים, שאי אפשר מבלי מספר בהכרח... ודע זה העניין והבינהו!

אברבנאל:

ואמנם היו התמידין שבח ותודה לאל יתברך, לפי שהטובה שבמידות האדם היותו מכיר טובה לאשר היטיב עמו... והנה ישראל קיבלו ממנו יתברך שנים חסדים גדולים: האחד יותר גדול במעלה להיותו שלמות נפשי שזכו אליו במעמד הר סיני, השני היה גופני ביציאת מצרים. וכדי שנודה על שני החסדים ציוה שיקריבו שני כבשים, את האחד בבוקר כנגד מתן תורה, שהיה בבוקר שנאמר (שמות י"ט) "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר", ואת השני כנגד יציאת מצרים, לזכר הפסח שנאמר (שמות י"ב) "ושחטו אותו... בין הערביים". כי לקח אותם הלשונות עצמם שנאמרו בסיפור החסדים. ולפי שנתן להם את המן עמר עשירית האיפה, ציוה שיביאו מנחת תודה עשירית האיפה. ולפי שביציאת מצרים ובמתן תורה קיבלו כבוד גדול ומעלה על כל האומות וכן קיבלו שמחה רבה, ציוה שתהיה מנחתם בלולה בשמן שהוא מורה על הכבוד ונאמר "טוב שם משמן טוב"... וכן ציוה שינסך עליהם יין לזכרון שמחתה, כי ה"יין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד)...
גם ראיתי בדברי חכם אחד מחכמי הדור דרך אחר: אנחנו מחויבים בכל יום לתת שבח והודיה לבורא על שני דברים שעושה עמנו בכל יום. האחד הוא החיות שמחיה אותנו בכל יום בוקר וערב, וכמו שתיקנו בתפילת "אלהי נשמה..." והשני הפרנסה שמפרנס וזן אותנו ואת טפנו כמו שאמר (תהלים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן  להם את אוכלם בעתו". והיה מן הראוי שעמו וחסידיו יהללוהו על זה בכל יום. ולכך ציוה בתמידין שיהיה כבש אחד בבוקר, להודות לה' שיעיר את האדם בבקר להחיותו, ושני בין הערבים, מפני נשמתו שהיא בידו נפקדת בלילה, כאלו הכבש הוא במקום המקריב עצמו, דהוא מורה שגופו וכל כוחותיו מזומנים לעבודת יוצרו... ואמנם מנחתו ונסכו להודות לפניו על הפרנסה... ולפי שמיטב המזון האנושי הוא בבשר ובלחם, בשמן וביין, ציוה להביא הכבשים במנחה מן החיטים, ומן השמן ונסכו מן היין, להודות לפניו על תבואת גורן ועל תבואת יקב ועל הבעלי חי הביתיים...

רש"י, במדבר כ"ח ד':

ד"ה את הכבש האחד: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט) "וזה אשר תעשה" היא הייתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות.

אברבנאל, לפרקנו פסוק ל"ח:

חשש הכתוב שלא יאמר אדם, הנה אלוקינו זה הכריע. טבענו לחטוא, ולכן צוה במעשה המזבח וקדשו, כאלו, טוב לפניו שנחטא ונשוב, ואין הדבר כן, כי הנה הקב"ה לא צוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצרך בקרבנות; ומפני זה אחר כך אחרי שצוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים..." להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות – כי מוטב שלא יחטא אדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו – אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו...

פסוק מ"ב

"אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם"

רש"ר הירש:   

לא אישיותו הנעלה של משה רבנו, כי אם מסירות הנפש של כל העם מביאה לידי קרבת אלוקים. ואל העם כולו ידבר בדברו אל משה.                  

פסוק מ"ה

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מורה נבוכים, א' כ"ה:

שכן, ידוע כי עניין זאת המילה הוא התמדת העומד במקום אחד (בראשית י"ח) "והוא שוכן באלוני ממרא" – וזהו (המובן) הידוע והמפורסם. ועניין השכינה במקום (= והוראת "דור" היא) התמדת העומד – במקום – אחד במקום ההוא (= שהאיש העומד באיזה מקום מתמיד להשאר באותו מקום) כי באריכות עמידת בעל החיים במקום יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק. (ואף על פי שהוא בעל תנועה חופשית בו, כלומר "שכן" אינו כמו "ישב" או "עמד", אלא הוא קביעות כללית, שנכללות בה הרבה תנועות חופשיות; והעיקר כאן – ההתמדה). והושאל זה למה שאינו בעל חיים, אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחר, יאמר בו גם כן לשון "שכינה", ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו העניין ההוא – מקום, ולא היה העניין ההוא גם כן בעל חיים – אמר (איוב ג' ה'): "השכן עליו עננה". ואין ספק כי "העננה" אינה בעל חיים, ולא "היום" גוף כלל, אלא חלק זמן. (= אומרים על דבר שהוא משמש "משכן" למשהו, מבלי שהדבר יהיה מקום ואפילו גוף תופס מקום; ועל התמדת מה שדרכו להתנועע אומרים "שכינה", אף על פי שדבר זה אינו בעל חיים. כמו "העננה" שדרכה להתנועע, תתמיד להשאר על פני היום, לא כבמקום, כי אם בבחינת חלק מהזמן).
ולפי זאת ההשאלה הושאל לה' יתברך – כלומר: והתמדת שכינתו או השגחתו... בכל דבר שהתמידה בו ההשגחה, ונאמר (שמות כ"ט מ"ה) "ושכנתי בתוך בני ישראל".

(הבאורים שבסוגריים לקוחים מתוך פירוש יהודה אבן שמואל למורה נבוכים).