עשרת הדברות

השווה לגיליון זה גם גיליון יתרו תש"ב שעסק אף הוא בעשרת הדיברות. בייחוד בדיברות הראשונים.

א. הסברו לשינויים בכללם עיין בדבריו פסוק א':

...אמר אברהם המחבר: משפט אנשי לשון הקודש פעם יבארו דיבורם באר היטב, ופעם יאמרו הצורך במילות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המילות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משינוי המילות, אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר השם לקין: "ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ס' י"א-י"ב). וקין אמר: "הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה" (שם שם י"ד). ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שינוי המילות. והנה אמר אליעזר: "הגמיאיני נא" (שם כ"ד י"ז) והוא אמר: "ואומר אליה השקיני נא" (שם שם מ"ה). אמר משה: "בכור השבי אשר בבית הבור" (לעיל י"ב כ"ט), וכתוב "בכור השפחה אשר אחר הריחים" (שם י"א ה'). ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין. והכלל, כל דבר שינוי כמו חלום פרעה, ונבוכדנצאר, ואחריהם רבים תמצא מילות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה. כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם: "ותכלת וארגמן" (להלן כ"ה ד') ומשה אמר: "תכלת וארגמן" (שם כ"ח ו'). אמר ה': "אבני שוהם" (שם כ"ה ז'), ומשה אמר: "ואבני שוהם" (שם ל"ה ט'). וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר. והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מילת לעולם, למה נכתב מלא, או למה חסר. והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם, או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד, הייתי מחריש. והנה אתן לך משל: אמר לי אחד: כתוב לרעי, וזה כתוב: אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו, אהבך גם כן בלא וי"ו, לעולם חסר. ובא ראובן ושאלני, למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי. ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים. אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב. ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין.
ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר". ותחילתם "אנכי" (פסוק ב'), וסופם "וכל אשר לרעך" (פסוק י"ג). וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית: "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם" (דברים ה' י"ח) ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע אלוהים, כן אמרם השם כולם. והעדות שהביאו שהכתוב בדיבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר, יש להשיב אחרי שקיבלת זה השם להיות לך אלהים, על כן אמר "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (פסוק ו'), גם "כי ששת ימים עשה ה'" (פסוק י'). ועוד, כי משפט אנשי לשון הקודש לדבר ככה. כתוב "לא ילין חלב חגי" (להלן כ"ג י"ח), ואחריו כתוב "תביא בית ה' אלוהיך" (שם י"ט) ורבים כאלה.

ב. הסברו לשינויים בדיבר זכור:

...ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורים לא המילות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בראשית כ"ז ד'), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר "ואברכך לפני ה' לפני מותי" (שם שם ז'), כמו בטרם אמות. אם כן מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה', והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני ה', והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי ה' בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני. ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים "כאשר ציוך ה' אלהיך". ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם "כי ששת ימים עשה ה'", כי בתחילה אמר "כאשר ציוך ה' אלהיך", כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (להלן פסוק ז') עד ויקדשהו (פסוק י"א). ובעבור שהשם ציוה שישבות העבד והאמה, ולא פירש השם למה זה, פירש משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם.

ג. הסברו לשינויים בדיבר כבד:

ודע כי השמונה דברים כולם מצוות לא תעשה, ודיבור כבד הוא מצוות עשה. ומשיקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להיטיב למי שייטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטיפחוהו וריבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסיבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך. ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד ה'. והנה משה פירש ואמר כבד את אביך ואת אמך, ואמר: "כאשר ציוך ה' אלוהיך" (דברים ה' ט"ו), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפרשת לא תאכלנו (שם י"ב כ"ה). והנה אמר משה שאתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך. וזה החיוב הוא בשיקול הדעת, גם בעבור שציוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא "למען ייטב לך" (שם ה' ט"ו), בעבור ששמעת בקול השם. והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה.

ד. הסברו לשינוים בדברות האחרונים::

וכבר אמרתי כי "אבני שוהם" "ואבני שוהם" שווה הוא, גם כן "לא תנאף" "ולא תנאף", ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו. והשם אמר "לא תחמוד בית רעך", כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת. ומשה סידרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחילה ואחר כך בית, וכנגד הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם, ואחר כך עבד ואמה, וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם. ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן "כתוב את הדברים" (דברים ה' י"ח), ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.

פסוק ז'

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"

רמב"ן:

ד"ה זכור את יום השבת: אחר שציוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וציוה שנכבד זכר שמו, ציוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית. ואמר "זכור את יום השבת לקדשו": ובמשנה תורה (דברים ה' י"ב) כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". ורבותינו אמרו בזה (ראש השנה כ"ז א'): זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי 'זכור' מצות עשה, ציוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, 'ושמור' אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צ"ו א'), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדיבור השני "וכל תמונה" ואמר "כל תמונה", בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שילשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדיברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.

פסוק ז'

"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ"

ד"ה זכור: וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.

רשב"ם:

כל זכירה הכוונה על ימים שעברו, "זכור ימות עולם" וגו' "בהנחל עליון גויים" (דברים ל"ב ז'-ח'). "זכור את היום הזה" (לעיל י"ג ג') לעולם, כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים. "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוהיך" וגו', "ובחורב" וגו' (דברים ט' ז'-ח'). "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" (תהלים כ"ה ו'). אף כאן "זכור את יום השבת" של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך "כי ששת ימים עשה ה'" וגו' (פסוק י'), כמו שכתוב כאן. ולפיכך נכתב כאן זכור כדי לקדשו להיות שובת ממלאכה.

מורה נבוכים, ג' מ"ג:

אמנם עניין השבת טעמו מפורסם ואין צריך לביאור. כבר נודע מה בין המנוחה עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא יימלט ממנו קטן וגדול; עם מה שמתמיד ומקיים הדעת הנכבד מאוד לדורות, והוא האמונה בחידוש העולם.

רמב"ן, פסוק ז':

ד"ה זכור: ... וטעם לקדשו: שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נ"ח י"ג). והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להיפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב' ד' כ"ג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת", שהיה דרכם כן, וכך אמרו רז"ל (ראש השנה ט"ז א'): מכלל דבחודש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה. ולכך אמרו ז"ל (חולין ה' א'): שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.

ספר החינוך:

שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונה חידוש העולם שהיא חבל המושך כל יסודי הדת. ובמנוחתנו בשביעי זכור לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע וישאל כל שואל: מה סיבת זאת המנוחה? ויהיה המענה: "כי ששת ימים עשה ה'..." כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זה יש בו זכירת נס מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה ואמר שם "וזכרת כי עבד היית".

שד"ל, (אחרי הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל):

והנה לדעת הזאת יש לשאול: מה צרך לצוות לבני חורין על המנוחה? כי הם הלא ישבתו כל עת שירצו, והיה די לצוות על שביתת העבדים והבהמה. על כן נראה לי, שראוי לחלק בין שביתת הישראלי ושביתת עבדיו ובהמתו. כי שביתת עבדיו ובהמתו מכוונת לעצמה, לחמלה ולחנינה עליהם, ואמנם שביתת ישראל עצמם היא גם כן לתועלת עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד, ועל ידי כן יוכלו להיקבץ יחדיו, לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה, ותתרבה האהבה ביניהם, וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת האל לשמוע תורה מפי חכמים. ולכך אמר "וינח" ולא "וישבות" שלא לבד ישבתו מן המלאכה אלא גם כן ינוחו ויקראו לשבת עונג, וה' צירף לזה תועלת אחרת שיהיה יום השבת זכר למעשה בראשית...