המן

שאלה כוללת :

פסוק ד'

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ..."

אברבנאל, מקשה:

מה הניסיון שינסה אותו בתת להם לחם לאכול דבר יום ביומו, והיה ביום הששי והכינו את אשר הביאו והיה משנה – וזה היה חסד גדול, ולא ניסיון?

            תשובות שונות ניתנו לשאלה זו:

מכילתא ט"ז ד':

"דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

רש"י:

ד"ה למען אנסנו: אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

רמב"ן:

ד"ה למען אנסנו: אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם ט"ז) "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך", כי ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחילה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי ה' לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד (שם ב') "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא", כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם ט"ו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהיטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי עניין הניסיון בפסוק "והאלהים ניסה את אברהם" (בראשית כ"ב א')...

ועיין גם: דברים פרק ח' פסוק ב':

ד"ה וזכרת את כל הדרך: ...וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות ט"ז ד') טעם "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא" - כי היה ניסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם, וייכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן, אבל ירד דבר יום ביומו, וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאוד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה. וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם.

במדבר פרק י"א פסוק ו':

 ד"ה נפשנו יבשה: ... ואמרו "בלתי אל המן עינינו" - שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו, ונישא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבוא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא ע"ד ב'): אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.

ראב"ע:

ד"ה וטעם אנסנו: שיצטרך אלי בכל יום.

ספורנו:

ד"ה למען אנסנו: כשיהיה מתפרנס שלא בצער כאומרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן.

ועיין גם: דברים פרק ח' פסוק ב':

ד"ה לנסותך: אם תעשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער.

פרק ח' פסוק ט"ז:

ד"ה ולמען נסותך: אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער.

רשב"ם:

ד"ה ולמען אנסנו: מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם, אולי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך.

הכתב והקבלה:

אין טעם "אנסנו" כדי לאמת המנסה דבר מסופק חלילה, כי בעצם המנסה יתברך אין צורך בניסיון, להודע בירור ספק בדבר, כי הוא יודע העתידות, אבל "אנסנו" – הוא לתת שלמות הבירור (= ידיעה ברורה, ודאות) למנוסה, שיתברר לו יכולתו, אם יוכל לעמוד בניסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם, אם יהיה להם ביטחון גמור בה' יתברך; וזהו "אנסנו", אביא אתכם לידי ניסיון עצמכם ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מידת הביטחון מן הכוח אל הפועל ולחזק בו תכונה נפשית הגדולה מאוד בערכה.

1.

מה הן התשובות השונות שנותנים החכמים הנזכרים לשאלה הנ"ל?

2.

מאיזו סיבה לא פירש אף אחד מן המפרשים את הניסיון כאן במובן של הקניית הרגל כמו שפירש הרמב"ן, שמות פרק כ' פסוק י"ז: ד"ה כי לבעבור נסות: ...אבל ייתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלוהים, שכיוון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תיפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלוהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה. או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת, ולא תחטאו מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן "ויואל ללכת כי לא ניסה, ויאמר דוד אל שאול לא אוכל ללכת באלה כי לא ניסיתי" (שמואל א' י"ז ל"ט), כענין רגילות...?

3.

השווה את דברי הרמב"ן כאן לדבריו שמות פרק כ' פסוק י"ז: ד"ה כי לבעבור נסות אתכם: ...וייתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כעניין שאמרו חכמים (שמות רבה ל"א כ'): אשרי אדם שעומד בניסיוניו, שאין לך בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה: העשיר, מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני, מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'. ולכך אמר הכתוב, היטיב לכם האלוהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כעניין שאמר "הלה' תגמלו זאת" (דברים ל"ב ו'), ואמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס ג' ב'), כי העמים אינם חייבים לי ככם, אשר ידעתי אתכם פנים בפנים. א.  מה ההבדל בין פירושו לעניין ה"ניסיון" של מתן תורה, ובין פירושו לעניין הניסיון של הורדת המן? ב.  מאיזו סיבה לא פירש הרמב"ן את ניסיון המן כשם שפירש את הניסיון שם?

פסוק ב'

"וילינו כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

רש"י:

לפי שכלה הלחם

ועיין גם רש"י לפסוק א'

בחמשה עשר יום: נתפרש היום של חנייה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משיירי הבצק [משיירי המצה] ששים ואחת סעודות. וירד להם מן בששה עשר באייר, ויום ראשון בשבת היה, כדאיתא במסכת שבת (דף פ"ז ב').

רמב"ן:

היה ראוי שיספר הכתוב תחלית טענת התלונה, כאשר אמר במרה (לעיל ט"ו כ"ד) וברפידים (להלן י"ז ב') ובכל התלונות, ויאמר כאן ואין בשר לאכול ואין לחם לשבוע וירעב העם ללחם. ורש"י כתב שאמר הכתוב בחמשה עשר יום לחודש השני להפריש חנייה זו, לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ללמדך שאכלו משיירי הבצק ס"א סעודות. וקבלת רבותינו היא (מכילתא כאן). ולזה לא פירש תלונותם מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר, וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש אליו (בראשית מ"ו ט"ו). ורבי אברהם אמר, כי הזכיר הכתוב בחמשה עשר יום לחודש השני לאמר שכבר יש להם חודש ימים שיצאו ממצרים ואכלו הלחם אשר הוציאו ממצרים, ומקניהם כי קהל רב היו, וזה טעם התלונה: ועל דעתי, הזכיר הכתוב "ויבואו אל מדבר סין" להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו: מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו. או כי מתחילה היו סבורים שיבואו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מעטים, ועתה יש להם חודש ועיר מושב לא מצאו, ואמרו כולנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם "וילונו על משה ועל אהרן במדבר", כי תלונתם מפני המדבר. וכן אמרו (בפסוק הבא) "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב", הזכירו המדבר והקהל, לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר הגדול הזה, והקדוש ברוך הוא שמע אליהם, והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת.

1.

מה הקושי העומד בפני שניהם?

2.

מה ההבדל בין תשובותיהם?

3.

דברי הרמב"ן "וכבר כתבתי הטעם בסדר ויגש" רומזים לדבריו בבראשית פרק מ"ו פסוק ט"ו: ד"ה שלושים ושלוש: אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בעניין פינחס (במדבר כ"ה י"ב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם. ועם התורה אין בכל עניינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי ייעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא ייכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל ייעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפילות דוד מלכנו וכל תפילותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שינוי מפורסם בטבעו של עולם, כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל י"ז א'), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו' ב', ויקרא כ"ו י"א). לשם מה מזכיר הרמב"ן כאן את דבריו שם?