פרשת "החודש הזה לכם"

פסוק ח'

"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"

בכור שור:

ד"ה על מרורים: שיאכלו עשב מר, שיהא הכל ביחד: העבדות והחרות וההצלה: עשב מר – סימן לעבדות, המצות – סימן לחרות, שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שגאלם, והפסח – סימן להצלה.

ר' יוסף אבן כספי, מצרף לכסף:

ד"ה על מרורים: עשבים מרים, ולא נזכר בתורה רמז לסיבת זה. אמנם ידועה הסיבה ליודעי טבעי המציאות, כי המרירות דוחה היזק המצה. יעויין בספרי הרפואה. אם כן אין חיוב המרור לסגולה מיוחדת למצוה.

פסוק ט'

"אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ"

ר' אפרים, פירוש על התורה בכתב יד, מובא ב"תורה שלמה" לכשר, סימן ק"צ:

שאל השואל: מדוע ציותה התורה, שיאכלוהו צלי אש יותר מאשר הבשולים? והתשובה: כי בהיותו צלוי יהיה גלוי לעין כל, מה שאין כך אילו היה מבושל, יהיה מכוסה בקדרות וביורות, וכדי שיראו המצרים יראתם נשרפת לעיניהם ויריחו ריח תועבותיהם, כי הצלי ריחו נודף, ואין לאל ידם.

ר' יוסף אבן כספי, מצרף לכסף:

ידוע כי אילו היו אוכלים אותו נא, רצוני לומר, בשר חי, שאינו מבושל כלל או מבושל מעט, היה יותר מורה על החפזון, אמנם השם לא יצוה לנו לעוות משפט הגוף, אף כי הנפש, לכן הזהירנו מלאכלו נא, ואם הוא מוזהר ועומד, כי הוא מאכל מזיק.

ד"ה ובשל מבושל במים – שהוא הקצה האחרון, כי אינו יורה כלל על החפזון, אבל צלי אש הוא מאכל טוב על החפזון...

חזקוני, לר' חזקיה בן מנוח:

אם מצרי יבוא בבתיהם בעת צלייתם, אל תסלקוהו מן האש לומר: "צלי יפה הוא" ועדיין הוא נא, וכל כך תאמרו מפני היראה, לכך נאמר "אל תאכלו ממנו נא" – שלא תיראו מהם.

ספר החנוך:

משרשי מצוה זו, מה שכתב במצוה זו לזכור נס יציאת מצרים, וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים, לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו, שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות, מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהותו כדי לבשלו בקדירה.

ר' יוסף בכור שור:

"נא" תרגום אנקלוס "כד חי"... לפי שציוה הקב"ה לאכלו בחפזון אמר אל תמהרו כל כך עד שתאכלו אותו חי, מיד כשיתחמם באש, כאדם שאומר: "נאכל אותו נא" – עתה, מיד, מהרה, ולא נמתין עד שיתבשל.

ד"ה ובשל מבושל: וגם לא תבשלו אותו במים שיתאחר לבשל, ואין זה דרך חפזון, כי אם צלי אש, שיתבשל מהר, והאש יבשלהו כל צורכו, כן דרך בני אדם הנחפזין ללכת שאוכלין צלי, שהוא ממהר להיות מבושל, אחר שאין חציצה בינו לבין האש...

קאסוטו:

צלי אש: וזה חידוש שנתחדש בפסח הישראלי, שהרי לפי המנהג (של עמי המזרח הקדום) של זבח האביב היו אוכלין את הבשר כשהוא חי או מבושל למחצה, והכוונה כאן לדחות את האופי האלילי של המנהג הקדמון.

פסוק ט'

"אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ..."

חזקוני:

ד"ה ובשל מבושל במים: לפי פשוטו וא"ו ד"ובשל מבושל" יתירה, ויש לפרשו: בבקשה מכם אל תאכלוהו מבושל במים, פן יראה דבר סתר, כי אם צלי אש בגלוי.

פסוק י"ב

"וּבְכָל אֱ-לֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים"

רש"י:   

של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת ארצה.

ראב"ע, (בפירוש הקצר שאינו מודפס בחומשים שלנו):

יש אומרים, שכעסו מצרים על אלוהיהם במכת בכוריהם והשחיתו מצבותיהם, ואחר שאמר השם זה ידענו, כי כן היה, ואם לא פורש, ורבים כאלה.

בכור שור:

נראה בכל גדולי מצרים, כמו (שמות ז' א') "ראה נתתיך אלוהים לפרעה", (שמות כ"ב ח') "עד אלוהים יבוא דבר שניהם". לשון גדולה, שגדוליהם מתו עם הבכורות, כי כל זה לשון בכור הוא, כדכתיב (תהלים פ"ט כ"ח) "אף אני בכור אתנהו".

רנ"ק, מורה נבוכי הזמן (מתוך השער "גויים ואלוהיו"):

...אולם כמו שישלם ויתעלה רוח האומה בבקרה של אומה ובזמניה החשובים, כן יתמעט וישוח בנטות צללי ערבה, עד כי ירד פלאים, ויפסדו סגולות האומה אחת אחת ותשפל ותרד מכבודה עד אם תכלה ותאבד.
וזה, כי ברבות ההדר והסלסול באומה, תרבה אהבת התענוגים, והמחשבה המלאכית (=היצירה האמנותית) תשתעבד לחושים ולהנאותיהם: והנה יתנוון רוח החן והתפארת.
ברבות הקניינים והבצע, ירב גם גאה וגאון מן קצת אנשי הקיבוץ על זולתם. ויפרח ריב וחמס ושוד בארץ. ועל ידי זה יתעוותו הדינים ויאבדו החנינה וכבוד הזקנים ויתר המוסרים הטובים. הכלל: ישחת רוח המשפט ורוח הטוב. בהפרד הלבבות יפרדו גם הדעות. והן מתחדשות ובאות: בילדי נכרים המשפיקים (=חדירת תרבות זרה ודחיקת התרבות המקורית, על פי הכתוב בישעיה ב' ו' "ובילדי נכרים ישפיקו") ומתפשטים בעם בימי הרעה האלה, ובנימוסים זרים לאומה ולרוח הטוב שבה בימי אשרה.
...בהתגבר התאוות הטבעיות והבלתי טבעיות, ירכו הלבבות ונשחתה גבורת הנפשות מהתענג ומרוך. ויפחדו מקרוב ומרחוק וירעדו על הבאות. והפרטי והקיבוץ ידרשו על עתידותם בקוסמים ובבדים ויתהוללו בכל אמונת שוא ומדוחים... הכלל: רוח הדעת ורוח הגבורה והאומץ ישחתו עד להפליא... וכבר פשה הנגע גם בראשי האומה, שופטיה, יועציה וכוהניה, אז יבוא ההפסד והרקבון בכל...
כללו של דבר: תענוג, גאון (=התפלגות למעמדות צוררים), משרה (=התנוונות השלטון המדיני) ואמונת שווא - המה ארבעת השפטים הרעים, משחיתי רוח האומה. עד אם תכלה מנפש עד בשר פנימיותה (=רוח האומה, תרבותה) וחיצוניותה (=המבנה החברתי הקיבוצי, הוא כליון הבשר) ותשבות מהיות עוד לגוי.
...לפי האמת אין עצמות האומה במה שהיא אומה כי אם עצמות הרוחני שבה... אין אומה אובדת וכלה לגמרי עד שיכלה ויעדר הרוח הכולל לה ומעמידה... מה שקראנוהו רוח הכולל לאומה, אומה הוא מה שייקרא בתורה ובנביאים בלשון תחילת המחשבה (=הביטויים הציוריים המוחשיים שבתורה) שהוא לשון כל הציורים בתורה – "אלוהי האומה", ובדברי בעלי החזיון (דניאל) וחכמי התלמוד "שר האומה". היינו שלקחו כלל הרוחניות המתפשט וגובר באומה ושמו אותו (=את כלל הרוחניות) לעצם ודבר מיוחד בשם ותארים מיוחסים לו. וכמו שמלך הוא המקשר ומייחד אותה (=את האומה) בחיצוני ולעיניים (=ולמראית עין), כן "אלוהות" שלה הוא המיחד ומקשר אותה בפנימיותה.
ובזה תבין כוונת המקרא: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (שמות י"ב, י"ב); "הנני פוקד על אמון מנוא ועל פרעה ועל מצרים ועל אלהיה" (ירמיהו מ"ו, כ"ה); "ויצא כמוש בגולה" (ירמיהו מ"ח); וכוונת עומק המאמר לחכמים "אין הקב"ה נפרע מן אומה עד שנפרע מאלהיה תחילה".