שבירת הלוחות

שמות פרק לב, יט

פסוק י"ט

"וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר"

בעל באר יצחק, מקשה:

הנה מעשה שבירת הלוחות נראה זר ומתמיה, וידמה זה מפעולת החימה, ואין לשבר אפילו כלי קל בחמתו, ואף כי דבר קדוש ויקר כזה?

והנה אחדים מן ההסברים שניתנו לפליאה זו:

שמות רבה מ"ג (א) (תהלים ק"ו):

"ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו". ר' שמואל בר-נחמא אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב ב"ה עליהם בדין לחייבם, שנאמר "הרף ממני ואשמידם...". בא לחתום גזר דינם, שנאמר (שמות כ"ב) "זובח לאלוהים* יחרם בלתי לה' לבדו". מה עשה משה? נטל את הלוחות מידו של הקב"ה – כדי להשיב חמתו. למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור, הלך וקלקלה, עם אחר. מה עשה? נטל את כתובתה שנתן לו השר לקדשה וקרעה, אמר: מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש!
כך עשה משה: כיון שעשו ישראל אותו מעשה, נטל את הלוחות ושברן. ועוד אמר משה: מוטב נידונין כשוגגין ואל יהיו נידונין כמזידין. כלומר: שאילו היו רואין עונשן לא היו חוטאים.

אבות דר' נתן פרק ב' משנה ג':

...נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה. כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה עגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות, מזקיקני אותם למצוות חמורות ומחייבני אותם מיתה לשמים, שכן כתוב בהם "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"?
...ר' יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה: למלך בשר ודם שאמר לשלוחו: צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. והלך אותו שליח וקדשה, לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה תחת אחר. מיד היה דן בעצמו ואמר: אם אני נותן לה כתובה מעכשיו, מחייבה מיתה, אלא אקרע את כתובתה ואפטרנה מאדוניה לעולם.
כך היה משה הצדיק דן בעצמו, אמר: היאך אני נותן לישראל את הלוחות הללו? מזקיקני אותה למצוות חמורות ומחייבני אותם מיתה! שכך כתוב (שמות כ"ב, י"ט) "זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו", אלא אשברם ואחזירם למוטב.**והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר (דברים י'): "הלוחות אשר שברת" – יישר כוחך ששברת.

שמות רבה מ"ו (א) (דברים ט' ט"ז):

"וארא והנה חטאתם לה' א-לוהיכם". ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר לקב"ה: הם חטאו, ואני חטאתי ששברתי הלוחות: אם מוחל אתה להם, אף לי מחול, שנאמר (ל"ב ל"ה): "ועתה אם תשא חטאתם" – כן לחטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי – אלא "מחני נא מספרך אשר כתבת!"

רש"י:

ד"ה וישלך מידיו את הלוחות (ע"פ גמרא שבת פ"ז ע"א): אמר: ומה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה (שמות י"ב מ"ג) "כל בן נכר לא יאכל בו"; התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים – ואתננה להם?!

1.

מה המשותף שבתשובות שלושת מדרשי החכמים לשאלה דלעיל, ובמה שונות תשובותיהם זו מזו?

2.

לדברי אבות דר' נתן מקשים: והלא רק עשרת הדברות בלבד כתובים על הלוחות, ולא הפסוק המובא (שמות כ"ב י"ט)? ישב קושיה זו!

3.

במה שונה רש"י מדעת שלושת המקומות שבדברי החכמים דלעיל?

4.

השווה לכל הנאמר בשאלה א' את דברי אברבנאל, הבאים:

ואחשוב שבמקום המזבח שבנה הוא, עליו השלום, תחת ההר ביום מתן תורה כשכרת ברית בין ה' ובין ישראל, שם השליך את הלוחות ושבר אותן, כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל. והנה לא שבר אותם בהר כשנודע לו עוון העגל אלא שברם במחנה, לפי שישראל, אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה' כי נורא הוא, לא היה להם יגון ואנחה על שבירתם, כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו, ממה שישמע מפי המגידים.

עם איזו מארבע הדעות שהובאו לעיל מסכימים דבריו?

-----------------------------------------------------------------------------------

* הפירוש: זובח לעבודה זרה, לאותו אלוהים שהוזהרת עליהם, לכך נקוד בקמץ. יחרם – יומת.
** בפירוש בנין יהושע לאבות דר' נתן נאמר: עי"ז יחזרו למוטב, שלא יתיאשו מן התשובה על העברה הגדולה, כי יהיו נידונים כפנויה. בעל תורה תמימה, הביא מאמר זה בלשון זו (ולא מצאתי מה מקורו): אלא אשברם ואחזירם למוטב ואחר כך אתן להם לוחות אחרים.

שאלה קשה שאלה קשה ביותר