גנב במחתרת

פסוק א'

"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים"

משנה:

הבא במחתרת נידון על שם סופו.

רש"י:

"הבא במחתרת": שאמרה תורה יהרג "נידון על שם סופו". דהא לא קטל, ומקטל (ונהרג = מותר להרגו), משום דסופו להרוג את בעל הבית, כשיעמוד נגדו להציל ממונו.

גמרא:

אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? – חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי (=הגנב) מימר אמר: אי אזילנא קאי לאפאי ולא שבק לי (ועומד בעל הבית נגדי ואינו מניחני לקחת ממונו) ואי קאי לאפאי – קטילנא ליה (ואם יקום נגדי – אהרגנו), והתורה אמרה: אם בא להרגך השכם להרגו.

רש"י, על הגמרא:

ד"ה מאי טעמא דמחתרת: שאמרה תורה אין לו דמים, כלומר: הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להרגו.

ד"ה חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו: שרואה שאחר נוטלו ושותק, הילכך יודע הגנב הזה, שבעל הבית עומד על ממונו להצילו, ומימר אמר הגנב: אי אזילנא לגביה קאי באפאי ואי קאי – קטילנא ליה! ואמרה לך תורה: "אין לך דמים" ולימדתך: כאחד שהוא בא להרגך, השכם אתה להורגו.

רש"י, על התורה:

ד"ה אין לו דמים: אין זו רציחה – הרי הוא כמת מעיקרו. כאן לימדתך התורה, אם בא להרגך השכם להרגו, וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק. לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו – יהרגנו.

פסוק א'

"אֵין לוֹ דָּמִים"

אבן עזרא:

ד"ה אין לו דמים: אין על הורגו שפיכות דמים. ויש לתמוה מן המפרשים "דמים" – חיים, אם כן מה הוא (שמואל ב' ט"ז ח') "איש דמים"?

רשב"ם:

ד"ה אם במחתרת: ובלילה – או להרוג או ליהרג בא. לפיכך אין לו דמים – תשלומי דמים, אלא פטור ההורגו.

ר' יוסף בכור שור:

ד"ה אין לו דמים: אין מכהו נחשב כשופך דמים, שהרי כמו אנוס הוא, שאין אדם יכול להעמיד עצמו על ממונו.

אברבנאל:

ד"ה אין לו דמים: אין לבעל הבית דמים, רצוני לומר, שלא ייענש בהריגתו.

פסוק ב'

"אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ"

רש"י, (בעקבות המכילתא):

אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו עומד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון מבן, בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות.

רמב"ן:

...ודרך הפשט ידועה: יאמר שאם חתר בחושך בתים ונמצא במחתרת בלילה – ייהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו – לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום, וטעם השמש – האור, לעיני הרואים, וכן (שמות ב' י"ב) "לעיני השמש הזאת" – בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה (=שבא בלילה ומוכן להרוג, ומותר לבעל הבית להורגו) יהרוג את בעל הבית, וזה (=הבא ביום) יברח ממנו.

רלב"ג:

ד"ה אם זרחה השמש עליו דמים לו: ראוי שתדע כי הגנבה תעשה על הרוב בלילה, לפי שאז יבטח הגנב שלא יראוהו אנשים, ולזה אמר איוב (כ"ד י"ד) "ובלילה יהי כגנב" ואמר עוד (שם כ"ד י"ז) "כי יחדו בוקר למו צלמות" רצונו לומר שהרוצחים והגנבים ייראו מאד בהיות הבוקר, עד שהוא אצלם כמו צלמות. ולזה אמרה התורה "אם זרחה עליו השמש", ולפי שלא אמר הכתוב "אם זרחה השמש – דמים לו" מגיד שתהיה הזריחה עליו כאילו תאמר שראהו נכנס לשם, כי אז ירא מעשות שום דבר לחשבו שכבר יודע שעשה זה, כמו שירא הגנב מלגנוב משזרחה השמש, לחשבו שכבר יראוהו האנשים...
ואמנם כשזרחה השמש עליו, רצוני לומר, שראוהו שם, הנה אז ישמר מההריגה לחושבו שכבר יודע מי עשה הדבר הזה, ואז לא יותר להרגו...
...וכן אם נתבאר מעניינו ביאור שלם, שאין כוונתו להמית, כמו האב שנכנס בבית הבן, יש לו (לבעל הבית אם הרגו) דמים; ואין הבדל בין שנמצא שם ביום או בלילה, כי התורה לא אמרה "אם זרחה השמש – דמים לו", אבל אמרה "אם זרחה עליו השמש...".

1.

מה ההבדל הפרשני שבין שתי התפישות למילים "אם זרחה השמש עליו"?

2.

מה ההבדל למעשה (לדינא) בין שתי התפישות?

3.

מה מעלתו של הפירוש של רש"י (שהוא פירושם של חז"ל)?

ירמיהו ב' ל"ד

"גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה"

השווה את שלושת הפירושים הבאים:

רד"ק:

"לא במחתרת מצאתים", שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים". ואת לא מצאת אותם במחתרת, למה הרגת אותם והם נקיים?

אברבנאל:

ומלבד מה שנמצא בך מפשעי העבודה זרה, שהלכת אחרי אלוהים אחרים, עוד נמצא בך שפיכות דמים, ולפי שרשעי אותו הדור היו מתהללים בשפכם דם אחיהם ומביאים דמם על מלבושיהם [על דרך שנאמר ביואב (מלכים א' ב' ה') "וישם דמי מלחמה בשלום בחגורתי אשר במתניו ובנעליו אשר ברגליו"] לכן אמר: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים", שהיה הדם מהם על כנפי בגדיהם לכבוד ולתפארת, ולכן אמר: "לא במחתרת מצאתים", רצונו לומר: לא בסתר – כמו המחתרת – מצאתי אותם הדמים "כי על כל אלה" – על כל כנפי בגדיך שהיית מתהללת במעשיך אלה.

שד"ל:

ד"ה נפשות אביונים נקיים: נביאי האמת שנהרגו.

ד"ה לא במחתרת מצאתים: לא באו לחתור בכתלך שתהיה הריגתם מותרת. כלומר: לא ביקשו להרוג לך אלא הוכיחוך בשמי.

כי על כל אלה: רש"י פירשו: אלא הרגת אותם על כל הדברים האלה שהיו מוכיחים אותך. וזה רחוק. ולי נראה שהוא מקרא קצר, והטעם: כי על כל אלה הנני נשפט אותך ואענישך.