מצוות הפסח

פסוק כ"א

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם"

1.

רמב"ן: הפרשה הזו מקצרת, באשר ציוה אותו ה' בפרשה של מעלה, כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולימד אותם כל הענין, ונכלל הדבר בכתוב (כ"ח) "כאשר צוה ה' את משה כן עשו", אבל הזכיר את הפרשה בכלל, כי קרא משה לכל זקני ישראל והם אספו אליו כל העם, ואז אמרו אל כל עדת ישראל: "משכו" הצאן מן העדר אל בתיכם להיות לכם למשמרת מבעשור לחודש. ויתכן שאמר "משכו" בעבור היות צאנם רחוק מאד מהם בארץ גשן, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בראשית מ"ו ל"ד), ואמר "וקחו לכם" – קחו אותם למשפחותיהם, איש שה לבית אבות שה לבית (שמות י"ב ג') ושחטו הפסח בין הערבים, ככל המפורש למעלה במצוה. א. מהם הקשיים השונים שרצה לישב? ב. מה רצה להוכיח בעזרת פסוק כ"ח מתוך פרקנו?

2.

אברבנאל: והנראה בישוב כל זה הוא, שהשם יתברך ציוה בראש חודש ניסן למשה ולאהרן על חג הפסח שיעשו במצרים ולדורות, ואין ספק שמשה רבנו הגיד את המצוה לכל ישראל כמו שציוהו ה' ולא השמיט ממנה דבר, ואין להפלא מאשר לא סיפר הכתוב שהגיד משה את המצוה לכל ישראל, כי הנה בכל המצוות נאמר "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל" ולא יספר הכתוב, שמשה הגידה להם, כי בידוע שלא יעבור משה על דבר ה'... ואמנם הפרשה הזאת "משכו וקחו לכם" לא באה להגיד שדיבר משה המצוה אשר ציוהו ה', כי כבר שמעו אותה כל העדה מפיו, אבל ראה משה לצוות מעצמו לזקנים שהם יזדרזו במצוה הזאת מקרבן הפסח והם יתחילו ראשונה בלקיחתו ושחיטתו ונתינת הדם על המשקוף והמזוזות, הם שהיו הדברים היותר מסוכנים, ולכך חשש משה, אולי יהיה בעיני העם קשה לעשות הדברים האלה, כי בראות המצרים שהיהודים ישלחו ידיהם במקנה הנכבד שעבדו לו (=המצרים) ועם בזוי ושסוי כזה ירימו יד בעדר אשר בחרו מצרים להם לאלוהות והישראלי יאסור השה לכרעי מיטתו לעיניהם ואין לאל ידם להוציאו משם וביום הי"ד בניסן ישחטוהו בעוד השמש בצהרים וישימו את דמו על הדלת והמזוזה – תהיה בזה סכנה גדולה. הנה חשש אדוננו משה אולי המון בני ישראל יפחדו לעשות המצוה, לכן כדי לתת להם אומץ לב, ציוה לזקנים "משכו וקחו לכם" – אתם ראשי בני ישראל היו ראשונים בעשיית המצוה הזאת, אתם בעצמכם לא ע"י שליח, משכו וקחו לכם שה לבית בפרסום לכל משפחותיכם, וכן אתם ראשונה שחטו הפסח וטבלתם האזוב בדם וכו'... אותם הדברים שהיה בהם סכנה מפני המצרים... והיה זה כולו כדי שהמון ישראל יראו הזקנים עושים כן – וכן יעשו גם הם, כי העם תמיד נמשך במעשיו בדרך הגדולים... והנה העם כולו שהיו שמה כשציוה זה לזקנים השתחוו לפניו לאמור: אין צורך שיעשו זה הזקנים לאמץ לבבנו, כי אנחנו "נעבור חלוצים" וכולנו נקיים המצוה הזאת; והוא אמרו: "ויקד העם וישתחוו וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (כ"ז-כ"ח) רצונו לומר: כן עשו מעצמם ולא הוצרכו ללמוד מן הזקנים. א. מה קשה לו - האם הם אותם הקשיים שמיישב הרמב"ן או נוספים עליהם, או אחרים לגמרי? ב. היכן מצא רמז בפסוקי ספר שמות, שסכנה בעבודות ה' כזו? ג. מה רמז מצא בפסוקים שמשה ציוה מעצמו לזקנים ולא על פי צווי ה'?

פסוקים כ"ו-כ"ז

"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'..."

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית):

התורה האלוקית יודעת, שאין תקוה מהטפה ישירה לתיקון דור שכחי אלוהים השקועים בחמריות ושרק נתינת דוגמא של קיום בכוונה והתלהבות עלולה להשפיע על הזולת. בלי שים לב למלעיגים של בני הדור שע"י קפאונם בחמריותם אבד להם טעמה ומשמעותה של עבודת הקודש והלכתה, הכריזו על הדבר והשומע ישמע.

1.

מה הרמז בפסוקנו לדברי הירש אלה (בייחוד לדבריו המסומנים בקו)?

2.

מה המריץ את הירש לפרש פסוק כ"ז כך (כהכרזה ולא כהטפה לזולת) מלבד הדיוק הלשוני?

השווה דברי פרעה הבאים:

פרק ה' פסוק ב'

"לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"

פסוק ד'    

"לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו"

במכת צפרדע:                

פרק ח' פסוק ד'  

"וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'"

במכת הערב:                  

פרק ח' פסוק כ"ד

"אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם"

במכת הברד:                  

פרק ט' פסוק כ"ח

"וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד"

(עבדי פרעה                   

פרק י' פסוק ז'  

"שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם")

במכת הבכורות:              

פרק י"ב פסוק ל"א

"קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

נסה להסביר סיבת השינוי בכינויים, בייחוד למה מצאנו שם "ישראל" בדברי פרעה רק בפעם הראשונה ובפעם האחרונה?

פסוק ל"ט

"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"

1.

רמב"ן: ד"ה ויאפו את הבצק: שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו (י"ב י"ט) "שאור לא ימצא בבתיכם". ואמר (ל"ט) "כי גורשו ממצרים", לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות, ועל כן נשאו אותו בצק "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (י"ב ל"ד) ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך. ר' עובדיה מברטנורא: ד"ה ויאפו את הבצק: יש לומר דמצות השבתת שאור ואזהרת אכילת חמץ לא נצטוו בהן אלא לדורות, אבל לא בפסח מצרים, וכן נראה מלישנא דקרא בפרשת החודש הזה לכם (פרק י"ב)... בעל הטורים: ד"ה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו: כפשוטו: "כי גורשו ממצרים" הוא טעמו, למה אפוהו מצות. ואילו נשארו, היו מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון. שד"ל, פסוק כ"א: משכו וקחו: והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואיסור החמץ אף על פי שכבר נצטוה על כך בפרשה של מעלה כי ידע, שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות. רק אחר שיצאו, פירש להם (בסימן י"ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו, שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אף על פי שלא אמר להם משה איסור החמץ, מכל מקום נראה שאמר להם, שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים; ואכילת הפסח על מצות נראה שגם הוא מענין החיפזון, שנתחייבו לאכלו בחיפזון. וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על ביעור חמץ הוא מה שכתוב (ל"ד) "וישא העם את בצקו טרם יחמץ" שנראה שלא היה אלא מפני החפזון, שלא יכלו לאפותו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה, היו אופים בצקם מיד אחר הלישה, ולא היו ממתינים עד שיחמץ. והנה, שגורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם. הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ, ועל כן לא אפו אותו ולא היה להם צידה לאכול – אלא בצק. א. מהי השאלה שרצו ליישב? ב. כמה תשובות ניתנות ע"י ארבעת הפרשנים דלעיל, ומהו ההבדל ביניהן? ג. מהו הפסוק בפרשתנו שעליו מסתמכת דעתו של ברטנורא? ד. מה בין הרמב"ן לבין שד"ל בפירוש המילים "כי גורשו ממצרים"? (לאיזו עובדה ניתן בזה טעם?)

2.

פסוק ט"ו ראב"ע, הפירוש הקצר (שאינו מודפס בחומשים שלנו): ד"ה שבעה ימים מצות תאכלו: ולא ציוה לשמור חג המצות עתה במצרים, גם לא במדבר, כי אין להם לחם. רק שמרו חג הפסח כאשר עשו במצרים. על כן אמר: יהיה יום שלכם זכרון לדורותיכם (הכוונה לפסוק י"ד בפרקנו), כי ביום ט"ו בניסן הלכו בדרך והוא מקרא קודש על כן אמר הכתוב (ל"ט) "עוגות מצות כי לא חמץ", ואילו התמהמהו אכלו חמץ. ואכילת מצות היום זכר, כי כן עשו אבותינו. א. עם מי מן הדעות המובאות בשאלה 1 (לעיל בשאלה זו) מסכים הראב"ע? ב. לשם מה מוסיף ראב"ע את הדברים המסומנים בקו - מה רצה להוכיח בעזרתם? ג. למה מביא ראב"ע פירושו זה לפסוק ט"ו בפרקנו ולא לפסוק ל"ט?