"לא איש דברים אנכי"

פסוק י'

"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"

רש"י:

ד"ה כבד פה: בכבדות אני מדבר, ובלשון לעז: בלב"ו (גמגמן).

רשב"ם:

ד"ה כי כבד פה וכבד לשון אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקיא בלשון המלכות קרוי כן, דכתיב (יחזקאל ג'): "ואמר אלי: בן אדם לך בוא אל בית ישראל ודברת בדברי אלהים, כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח – אל בית ישראל! לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון, אשר לא תשמע דבריהם".
וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים חיצוניים.

ראב"ע:

ד"ה איש דברים: יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות.

ד"ה גם מאז דברך: כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה, והאומר ששכח לשון מצרים, איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים: "כבד פה וכבד לשון". ועוד נלמד מתשובת השם, "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד, שהיה כבד פה, שלא יכול היה להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד, וזהו טעם (י"ב) "ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך" – אמר, שיורנו אשר ידבר, מילות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו.

שד"ל:

ד"ה לא איש דברים אנכי: כבר התקומם הרשב"ם נגד הסברה שהיה משה רבנו עילג ואמר... (עיין לעיל) והוא אומר שלא היה משה בקיא בלשון מצרים. וגם זה באמת לא יתכן... והראב"ע קיים שהיה עילג. ופירש "והוריתיך אשר תדבר", שישים בפיו מילות שאין בהן האותיות הכבדות עליו; אם כן – יראה לנו הראב"ע, מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות, שאמר משה באזני כל העם, מלבד שזה גידוף כלפי מעלה, שיבחר ה' לעשות שליח לתת תורה לעמו אדם שיצטרך לבחור המילות שיוכל לבטא אותן.
והאמת, כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדיבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם מה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב), וזה דומה בצד מה למאמר ירמיהו (פרק א') "הנה לא ידעתי דבר" אלא שירמיהו יכול היה להוסיף "כי נער אנכי" ומשה היה זקן ויותר היה הענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן ללכת אל מלך גדול ולריב עמו; והנה ה' השיבו "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש" כלומר: הלא בידי לשים בידך כבדות לשונך, "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" – אשים בפיך עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי, ולא יחסר לך כח הדיבור;
אבל השינוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאם, אלא מעט מעט, כי לא יהיה שינוי גשמי אלא רוחני בכוחות הנפש וגבורת הלב, על כן לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שינוי בעצמו, ועל כן חזר ואמר "שלח נא ביד תשלח". והנה לנו עזר ראיה על מיעוט אומץ לבו באותה שעה ממה שאמר לו ה' (כ' י"ט) "לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ואם היה משה עילג לא ימלט שה' רפאו או לא רפאו; ואם רפאו – היה משה מרגיש בעצמו השינוי הזה מיד ולא היה מסרב עוד, ואם לא רפאו – יהיה מאמר "מי שם פה לאדם" מאמר שחוק והיתול, חס ושלום!

פסוק י"א

"מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר"

שמות רבה ג' כ':

אמר לו: אם אין אתה איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי, חרש ועיור ופיקח לראיה ופיקח לשמיעה, ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים, תהיה כמו כן, אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר, שיהיו דבריך נכונים, ואני אהיה עם פיך.

שד"ל:   

מי הוא שנתן לאדם הכחות והשלמויות, ומי הוא העושה אותו בעל מום מתחילת יצירתו וחסר באחד מכוחותיו? מי הוא שנתן פה לאדם, ומי הוא שעושה קצתם אילם משעת לידתו או חרש מלידה ומבטן ועל ידי כך נשאר אילם ולא יוכל לדבר, כי לא שמע אחרים מדברים, וכן מי עשה פיקח ומי עושה עיור, מי נתן לאדם כח הראות, ומי עשה קצת חסר הכוח הזה?
...ותאלמנה שפתי שקר האומרים כי צריך לקרא "פיסח או עיור", כי אין כוונת הכתוב ליחס לאל המומים לבדם, אך לומר, כי האל הוא הנותן הכוחות והשלמויות, ומאתו גם כן המומים והעדר הכוחות, שהרי בתחילת דבריו אמר: "מי שם פה לאדם"!