תורת המצורע

ערכין ט"ו:

א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים י"ב): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו – מי אדון לנו!" ואמר ר' יוסי: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו...
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (י"ח ב'): "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע!

היכן מצינו בתורה ובנביאים רמז לסמיכות זו בין צרעת ללשון הרע?

פסוקים ד'-ח'

הערה: לסמליותם של הציפורים, עץ הארז, שני התולעת והאזוב עיין גיליון מצורע תש"ח שאלה ב'.

פסוק ח'

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו... וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ"

אברבנאל:

והנה ציוה שיכבס הצרוע את בגדיו וגילח את כל שערו, לפי שבגדי המצורע היו מזוהמים מהצרעת וכדי להסיר מהם הטומאה שנדבקה בהם ממנו. והיה גילוח השער, לפי שעם הצרעת יפול השער ויתראה באדם ההפסד, לכן ציוה שיגלחהו כי בא שמה בריאות וחידוש והדברים הראשונים יפלו.
ואין ספק שרמז אל המידות והמעשים שהיו בו מושחתים, שבעבורם נענש באותו חולי, ועתה ששב בתשובה וטיהרו השם, היה ראוי שיתקנם מכאן והלאה ויסיר הבגדים הצואים מהמידות והמעשים המגונים מעליו הנרמזים בכיבוס בגדיו וגילוח השער...
וציווהו שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, אם כדי שלא ישמש עם אשתו עד התחזקו בגבול הבריאות השלם, אם כדי להודיעו שכל מה שנעשה עד עתה היתה מהטהרה הראשונה, כדי שיוכל להכנס במחנה ישראל, אבל משם ואילך יעשה עוד הנהגה ושמירה אחרת וקרבנות לאלוקים כדי למרק עוונותיו ולהתקרב אל אלוקיו ואז יבוא אל מקדשו; זה הצריכו לישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהיה נקי מכל טומאה ומכל עוון כמתקן עצמו שיכנס לטרקלין.

1.

הסבר מהן שתי הדרכים בהסבר הטעם למצוות כיבוס הבגדים וגילוח השער וישיבת שבעת הימים מחוץ לאהלו.

2.

היכן מצינו בנביאים שימוש סמלי כזה בבגדים ובכיבוס בגדים?

פסוק י"ב

"וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם"

ספורנו:

ד"ה והקריב אותו: כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקודש כמו החטאת על חיוב כרת. וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקודש. כי אמנם לשון הרע עיקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם בברכות: העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה, ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אמר הקב"ה זה גונב מלבושי - אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר סיפר הכתוב על עזיהו באמרו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו וגו' והצרעת זרחה במצחו.

     להבנת דבריו ראה רש"י, פסוק ד':

ד"ה טהורות: פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע (חולין ק"מ ערכין ט"ו) שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

ד"ה ועץ ארז: לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.

     וכן עיין ויקרא ה', י'-ט"ז, רש"י:

ד"ה כי תמעל מעל: (ת"כ) אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, וכן הוא אומר (דה"א ה) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ, וכה"א בסוטה (במדבר ה) ומעלה בו מעל.

הסבר, מה טעם צריך המצורע להביא קרבן אשם?

פסוק ב'

"וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן"

ראב"ע:

ד"ה והובא אל הכהן: כמו חבריו, כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב.

("כמו חבריו": כוונתו למה שפירש י"ג פסוק ב' ד"ה והובא).

הכתב והקבלה:

אין לפרש "והובא" הליכת המצורע אל הכהן, ונראה לפרש כמו (דברי הימים כ"א ב') "ויאמר דוד אל יואב ואל שרי העם: לכו ספרו את ישראל מבאר-שבע עד דן והביאו אלי ואדעה מספרם".