שבירת הלוחות

פסוק י"ט

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה..."

מדרש שמות רבה מ"ו:

אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים! אפשר שלא היה משה מאמין בקב"ה* שאמר לו: "כי שחת עמך"? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל; אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחיד נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה.

עקדת יצחק, נ"ג:

... ואינה שאלה חמורה כל כך, כי ברית כרותה לעינים שיתפעל האדם למראיהן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו, אף על פי שלא יהיה במה ששמע שום ספק...

רש"ר הירש, (תרגום מגרמנית: ר"ל):

כל זמן שהשקר האלילי שרשו ויסודו רק בטעויות הרוח והוא מוגבל רק בתחום ההבנה והשכל יש תקוה להסרת המכשול ע"י הסברה והוראה ולהרחקת השווא האלילי בכוח האמת, ושערי תשובה עדיין פתוחים לרווחה.
ואולם כשמדוחי האלילות פורצים אל מחוץ לתחומי הכשלון ההגיוני ועוברים לידי הרעלה מעשית של המוסריות, כשההתפרצות של תאוות החושים זכתה להתקדשות ולפולחן פומבי על מזבח השקר, אזי נאחזת החושניות בשרשה וניזונה ומתפטמת כאוות נפשה. כשם שנקל להורות תשובה לטועה בשיקול דעתו (= בשטח הרעיוני), כן קשה להחזיר למוטב את ההמון הפרוע ע"י פריצות ושחיתות המוסר.
כל זמן שידע משה רק על מעשה העגל והאלהתו, סבור היה שיעלה עוד בידו לכונן מקום טהרה בתוך העם לתורה ולכן הוריד בידיו שתי הלוחות; אבל כשראה "את העגל ומחולות", מיד נוכח שהשקר האלילי כבר הספיק להניב תנובתו לנתק כל ריסון ולשחרר התאוות החושניות ולפרוץ גדרי המוסר, והבין כי מעתה יש ליצור עם חדש אשר יהיה מוכשר לקיים את התורה הזאת.
בלי התחשבות ובלי היסוס השליך מידיו הלוחות וישברם. בזה הבליט, כי עם זה אינו כדאי והגון ומוכשר לקבל תורה זו.

ספורנו, פסוק ט"ו:

ד"ה ושני לוחות העדות: כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה.

פסוק י"ט:

ד"ה וירא את העגל: כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות.

------------------------------------------------------------------------------------

* נוסח אחר בדברים רבה ג': אמר לו הקב”ה למשה: משה! לא היית מאמין לי שעשו להם עגל?

פסוק י"ט

"וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם"

רש"י:

ד"ה וישלך מידו: (שבת פ"ז) אמר: מה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם?

רשב"ם:

ד"ה וישלך מידו: כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח להשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם כדרך כל משליכי משוי כשאין בהם כח לשאת. וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר, ועיקר פשוטו כך.

רמב"ן, פסוק ט"ז:

ד"ה והלוחות מעשה: היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה (לעיל ל"א י"ח), כאשר אמר כתובים באצבע אלהים. אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק.

עקדת יצחק:

ואפשר כי ראה לעשות כן כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם כמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה ע"ב): משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים, שכך אומנותו של היצר הרע: היום אומר לך: עשה כך! ולמחר אומר לו: עשה כך, עד שאומר לו: עבוד עבודת כוכבים – והולך ועובד. ומוקמינן בגמרא שאם עשה כן כדי להטיל אימה על בני ביתו – אתי שפיר.