קרבן התמיד

אברבנאל, לפרקנו פסוק ל"ח:

חשש הכתוב שלא יאמר אדם, הנה אלוקינו זה הכריע טבענו לחטא, ולכן ציוה במעשה המזבח וקדשו, כאילו, טוב לפניו שנחטא ונשוב. ואין הדבר כן, כי הנה הקב"ה לא ציוה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל, כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא, אז נתן לפניהם התרופה לרפא מחלתם בעת הצורך בקרבנות; ומפני זה אחר כך אחרי שציוה כאן במעשה המזבח ובחירת הכהנים המקריבים עליו ובקדושת המזבח ומשיחתו, אמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים..." להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העוונות – כי מוטב שלא יחטא אדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו, אבל היה תכלית המזבח להקריב בו תמידין בבוקר ובערב שהם לא ישמשו לכפרת עוונות, כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהטיב לעמו...

1.

מהי התמיהה הכללית הגדולה בפרשתנו (פרשת קרבן התמיד כאן) שרצה אברבנאל לתרץ בדבריו אלה?

2.

התוכל להביא סעד מדברי הנביאים לדעתו של אברבנאל, "שלא ציוה הקב”ה בקרבנות אלא אחר מעשה העגל..."?

3.

מהו הרמז בלשון הכתוב לכל דברי אברבנאל אלה?

4.

מה הביא אותו (וכבר כמה מדרשים ומפרשים לפניו) לחשוב שנצטוו על המשכן ועל הקרבנות רק לאחר מעשה העגל, והלא בתורה קדמו למעשה העגל? ועיין לשאלה זו גיליון תרומה תש"ה א'.

5.

הסבר שאין קרבן פסח שעליו נצטוו ישראל במצרים סותר דבריו כאן. העזר בתשובתך בדברי הרמב"ן, שמות י"ב ג': ד"ה איש שה לבית אבות: טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר טז ב), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים.

פסוק ל"ט

"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר"

הסבר למה נאמר כאן "הכבש האחד" בה"א הידיעה ולא "כבש אחד"?

השוה רש"י, במדבר כ"ח ד':

ד"ה את הכבש אחד: אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה (שמות כ"ט) וזה אשר תעשה וגו' היא היתה אזהרה לימי המילואים וכאן ציוה לדורות.

ראב"ע, שמות כ"ט מ"ב:

ד"ה עולת תמיד לדורותיכם: יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה, כי מעורבים היו השבטים, כי באחד לחודש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני היה הארון נוסע בתוך המחנות, וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו ויום הכיפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן - ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו ילל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה - ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום ותוספת בשבת ובמועדים? ואין טענה ממילת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהיה לכולם מקנה רב.

1.

מה ההבדל בין דעותיהם?

2.

במה מנמק ראב"ע את דעתו כאן?

3.

מהי ראייתו מעמוס ה' כ"ה?

4.

כיצד אפשר לפרש פסוק זה, אם לא נקבל דעת הראב"ע?

פסוק מ"ו

"... אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם"

רש"י:

ד"ה לשכני בתוכם: על מנת לשכון אני בתוכם.

ראב"ע:

ד"ה וידעו: הטעם, אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו: תעבדון את האלהים על ההר הזה.

רמב"ן:

ד"ה לשכני בתוכם: על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י. ושימוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' י"ח י"ד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ' ל'), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ' כ"ד), והדומים להם.

1.

הסבר מהו היחס בין יציאת מצרים להקמת המשכן ועבודת האלוקים בו – לפי דעת כל אחד מן המפרשים הנ"ל.

2.

לשם מה מתרגם רש"י מילת "לשכני" לשתי מילים "לשכון אני" (ועיין לשאלה זו נצבים תש"ז ב3!)