לקראת פגישת יעקב ועשו

פסוק ז'

"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ"

רשב"ם:

באנו אל אחיך אל עשו: ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם: הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו: לכבודך. זהו עיקר פשוטו.
וכן (שמות ד' י"ד) "גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".

ויירא יעקב: בלבו, שאף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוון – הוא לא האמין, שמחשבת עשו לטובה.

רמב"ן:

וישובו המלאכים אל יעקב לאמור: השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה, כי אין צורך.

וטעם וגם הולך לקראתך: לאמור: כאשר אתה הולך לקראתו גם הוא הולך לקראתך ומהר תפגשו זה בזה.

ויירא יעקב מאד: בעבור שאמרו לו, כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב, ועוד שלקח עמו אנשים רבים, ארבע מאות איש, היה ירא לנפשו מאד, כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי. והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קיבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו, כי לא נתן להם רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם: מה שלום אחי, ומה עניינו וענין ביתו ובניו, וקראו לו בשלומי, ואמרו לו כי אני הולך לראותו. והם היו מגידים כן ליעקב. והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו. אבל עברתו שמורה בלבו (המליצה שאולה מעמוס א' י"א) ולעשות לו רעה (בהוצאת אייזנשטיין ניו יורק תשי"ט: "ולעשות לו תועה" מלשון הכתוב נחמיה ד' ב') היה הולך בחיל הזה.
והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב. וזה טעם "וגם", כי אמרו: באנו אל אחיך, אל עשו, ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דבר שלום וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, "ויירא יעקב מאד ויצר לו".
וכך אמרו רבותינו, כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו: "באנו אל אחיך אל עשו", אתה נוהג בו כאח והוא נוהג בך כעשו.
אבל בסוף, כאשר ראה את הכבוד שעשה לו יעקב ואשר הפיל עצמו לפניו, שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו וחשב כי הוא מודה בבכורתו וגדולתו עליו, כאשר פירשתי *, ויתנחם בזה, כי הלבבות לה' המה, לכל אשר יחפוץ יטה אותם.

--------------------------------------------------------------------------------

* כוונת הרמב"ן כאן לפירושו לפסוק ה':

ד"ה כה תאמרו לאדוני עשיו כה אמר עבדך יעקב: ...ודע כי הכבוד הזה שהיה יעקב עושה לאחיו בפחדתו לומר "אדוני" ו"עבדך", בעבור כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור, כאילו הוא אביו, כאשר רמזה לנו התורה "אח" – לרבות אחיך הגדול. והנה יעקב לקח בכורתו וברכתו ועשו שוטם אותו עליהם ועתה היה מראה לו, כאילו אין המכירה ההיא אצלו כלום, וכי הוא נוהג בו בכבוד האב, להוציא את המשטמה מלבו.

רשב"ם, פסוק כ"א:

ד"ה והנה גם הוא אחרינו: לפי שרצה יעקב לברוח בלילה דרך אחרת אם לא שעיכבו המלאך, לכך היה מתכוון להטעותו לעשו שלא יפגשהו.

     פסוק כ"ג:

ד"ה ויקם בלילה ההוא: נתכוון לברוח דרך אחרת ולפיכך עבר הנחל בלילה, כמו שמצינו בדוד בברחו מפני אבשלום בדרכים הללו של ירדן ומחניים, שעבר יעקב. ובלילה כמו כן (שמואל ב' י"ז כ"א-כ"ד) "ויאמרו אל דוד קומו עברו מהרה את המים... ויקם דוד וכל העם... ויעברו את הירדן עד אור הבוקר עד אחד לא נעצר אשר לא עבר את הירדן... ודוד בא מחנים".

     פסוק כ"ה:

ד"ה ויותר יעקב לבדו: כלומר שהעביר כל אשר לו, שלא היה עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוון.

ד"ה ויאבק: מלאך עמו, שלא יוכל לברוח ויראה קיום הבטחתו של הקב"ה, שלא יזיקהו עשו.

     פסוק כ"ו:

ד"ה כי לא יכול לו: המלאך. ורצה (יעקב) לעבור ולברוח בעל כרחו.

     פסוק כ"ט:

ד"ה כי שרית: ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח, וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב"ה, או ממאנים ללכת, שנענשו: במשה כתיב (שמות ד') "שלח נא ביד תשלח" ויחר אף ה' במשה. ולפי הפשט אף על פי שאמרו חכמים: בכל מקום חרון אף עושה רושם, וכאן מה רושם יש? "הלא אהרן אחיך הלוי..." עתיד היה להיות לוי ואתה כהן. ועכשו הוא יהיה כהן ואתה לוי. אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כתוב (שמות ד' כ"ד) "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". וכן ביונה שנבלע במעי הדגה. וכן בבלעם (במדבר כ"ב) "ויחר אף ה' כי הולך הוא" ונעשה חיגר...

      פרק ל"ג פסוק י"ח:

ויבא יעקב שלם: אל עיר ששמה "שלם" כמו (רות א') "ותבואנה בית לחם"... והמפרש "שלם" – שלם בתורתו, שלם בממונו (מדברי חז"ל אשר הביאם רש"י לפסוקנו) טועה הוא לפי הפשט, שאין דרך המקרא לדבר כך. וגם מה צורך? וכי בשביל מיעוט דורון שנתן לעשו הוצרך לכתוב כן?

רמב"ן, פרק ל"ב פסוק כ"ו:

ד"ה וירא כי לא יכול לו:...והענין, כי המאורע כולו רמז לדורות, שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע את ביצתן. והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה, בדור של ר' יהודה בן בבא וחבריו, כמו שאמרו: אמר ר' חייא בר אבא: אם יאמר לי אדם: "תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה", אני נותן ובלבד שיהרגני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול. ומה היו עושין בדורו של שמד? היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שחיהן ומשיאין נפשותיהן מהם.
ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה, ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז (ל"ג י"ח) "ויבא יעקב שלם".

פסוק ח'

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ"

רש"י:

ויירא: שמא יהרג;

ויצר לו: אם יהרוג הוא את אחרים.

רד"ק:

ויירא ויצר לו: כפל הענין במילים שונות – לרוב יראתו.

העמק דבר:

ויירא ויצר לו: מזה שנפל פחד בלבבו, מזה הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו.