יעקב ולבן

פסוק נ"א

"הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה"

ר' אברהם בן הרמב"ם, (הוצאת ד' ששון לונדון תשי"ח):

ואם תתבונן בסיפור, תמצא כי לבן הוא שבחר לכרות את הברית ולהקים את העדות ואת הסימן עליו, מפני יראתו מיעקב או מצאצאיו, וזה מפני הרמאות שהיה מוצא בלבו, לפי שלא יחשוד בזולתו אלא החשוד. כמו שאמרו חכמים ז"ל, "כל הפוסל פָּסוּל, ובמומו הוא פוסל".

(מאמר זה הוא מקדושין ע' אלא ששם הוא בלשון אחרת).

פסוק נ"ב

"אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ"

רש"י:

הרי "אם" משמש בלשון "אשר" (בראשית כ"ד): "עד אם דברתי דברי", ופירושו עד אשר דברתי דברי.

רד"ק:

"אם" זה טעמו במקום שי"ן השימוש, כאלו אמר "שאני", "שאתה", וכן (בראשית כ"ד): "עד אם כלו לשתות".

חזקוני:

כשאויבים יבואו עליך לרעה, אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה לסייע לך וכן אתה, אם לא תעבור אלי את הגל הזה, אם נצטרך זה לזה.

הרכסים לבקעה:

ויתכן לפי פשוטו כך: אם אני יהיה לי דרך שמה לא אעבור את הגל לרעה. ואם אתה הוא המבקש לעבור, לא תעבור אותו לרעה. והקמץ שתחת "אני" המורה הפסק כאתנחתא קצת סמך לפירוש זה.

פסוק נ"ג

"אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱ-לֹהֵי אֲבִיהֶם"

רש"י:

ד"ה אלוהי אברהם: קודש.

ד"ה אלהי נחור: חול.

ד"ה אלהי אביהם: חול.

בכור שור:

ד"ה אלהי אברהם ואלהי נחור: עפרא לפומיה! ששיתף יכול עם שאינו יכול.

ספורנו:

ד"ה אלהי אביהם: אמר לבן אין לך למאן מה שיחדתי לדייק אלוהי נחור עם אלוהי אברהם, כי אמנם אלוהי נחור היה אלוהיו של תרח שהיה אביהם של אברהם ושל נחור.

באור:

ד"ה אלוהי אביהם: יתכן שהדברים האלה הם מאמר משה רבנו כותב התורה, כלומר שכל אחד מכורתי הברית נשבע באלוהי אביו, ויעקב הוסיף להזכיר בפירוש שהוא נשבע בפחד אביו יצחק ולא באלוהי נחור. ויהיה לפי זה מאמר "אלוהי אביהם" מאמר מוסגר.

פסוק מ"ז

"וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד"

הרכסים לבקעה:

ד"ה גל עד: גל העדות. שהרי "עד" זהו העברי של שהדותא וזו "עדות" בלשון חכמים. והעד קרוי בלשון ארמי "סהיד", ובלשון הגמרא "סהדא" ואין "עדות" לשון מקרא אלא לשון חכמים, אבל בעברי גם הגדת העדים קרויה "עד".

פרק ל"ב פסוק ב'

"וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים"

רמב"ן, בראשית י"ח ב':

והנה שלשה אנשים: והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר (פסוק י"ז) כי בעצם היום הזה נימול אברהם, אמר שנראה אליו ה' בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע, שלא היה מתכון לנבואה, לא נופל על פניו, ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת באלוני ממרא, להודיע המקום אשר בו נימול וזהו גילוי שכינה אליו למעלה ולכבוד לו, כענין שנאמר במשכן (ויקרא ט' כ"ג) "ויצאו ויברכו את העם, וירא כבוד ה' אל כל העם" – זכו לראיית השכינה; ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול במצוה הנעשית כבר ולהודיע כי כבר רצה אלקים את מעשיהם. כענין שנאמר (תהלים י"ז) "אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך".
וכן ביעקב אמר (ל"ב ב') "ויפגעו בו מלאכי אלוהים" ואין שם דיבור ולא שחידשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים.
וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה. וכן אמרו חז"ל ביורדי ים (=יוצאי מצרים שנקרע להם ים סוף) שאמרו (שמות ט"ו) "זה א-לי ואנוהו" – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" (מכילתא בשלח ג') – זכות להם בעת הנס הגדול, שהאמינו בה' ובמשה עבדו...
וזו כוונתם של רבותינו ז"ל שאמרו "לבקר את החולה, שלא היה לדיבור אלא לכבוד לו".