הבארות

פסוק ט"ו

"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"

אלשיך:

בוש אבימלך מלומר לו שילך מאתם ע"י עצמו והניח עמו לסתום הבארות ואולי ילך מאתם. והוא – כל עוד שהמלך לא עשה לו רעה - שתק. גם לא רצה להלשין עבדים אל אדונים. ובראות אבימלך שלא נכוה בפושרים, דבר אליו בעצמו, וזהו (פסוק ט"ז) "ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו".

העמק דבר, פסוק י"ד:

ויהי לו מקנה... ויקנאו אותו פלשתים: שדרים בגרר עיר המלוכה. ומסתמא היו גם בהם עשירים בדרך בני עיר המלוכה – ועשיר מתקנא בעשיר, וביותר אם הוא יהודי.

      פסוק ט"ו:

ד"ה סתמום פלשתים: יושבי השדה, ולא היה יכול לקבול עליהם לפני המלך, מאשר הוא דר בגרר ולא נודע מי עשה, וגם כי המלוכה הסתירה פניה מחמת שנאה שבלב עד שתגיע, שאמר לו המלך:

      פסוק ט"ז:

ד"ה לך מעמנו כי עצמת ממנו "לך מן הכרך, מקום ישיבת שרי המלוכה ואזרחי הארץ העשירים", "כי עצמת" וזה כקוצים בעיניהם, והמלך אינו יכול לסבול צרת לב בני ארצו האפרתים, על כן הנני מוכרח להפר בריתי עם אברהם, שיהיה זכות לזרעו לגור בארצו במקום אשר ירצה משאר אזרחי הארץ. וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ.

ישראל שמואל רג'יו, פסוק ט"ו:

סתמום פלשתים: שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו, ועשו בזה חמס גדול ליצחק כי היו המים יקרים מאד במחוז ההוא ובפרט לצורך מקנה רב שהיה לו, ואברהם כבר נתן שבע כבשות לאבימלך, בעבור תהיה לו לעדה שהבאר שלו, ואבימלך נשבע לו על זה, ועתה הפלשתים ברשעתם סתמו כל הבארות אשר חפר אברהם, ויצחק חזר וחפרן.

      פסוק ט"ז:

לך מעמנו: המלך ושריו היו נקיים מקנאת העם, אך נתיירא אבימלך פן אנשי המקום בקנאתם ימרדו גם במלך שהיה אוהב את יצחק ויעשו רעות גדולות, לכן לטובת עצמו, גם לטובת יצחק, אמר לו בשפה רכה, שיותר טוב יהיה לו לצאת מן העיר, כי בהתרחקו יהיה שלום לו ולהם. והנה לא הקפיד אבימלך רק שלא ישב בעיר המלוכה, אבל הרשהו לישב בכל ארץ פלשתים, ולכן לא אמר לו "לך מארצנו" אלא "לך מעמנו".

פסוק ט"ו

"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר"

רשב"ם:

ד"ה סתמום פלשתים: שלא יחזיקו בניו בהם אחרי מותו. והוצרך לכתוב בשביל שמשנתרחק משם שב וחפרם, דוגמת (ט' י"ח) "וחם הוא אבי כנען".

ספורנו:

ד"ה סתמום פלשתים: כאשר יראו מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק, סתמו הבארות בשנאת קנאתם.

1.

מה קשה להם?

2.

לשם מה מביא רשב"ם כאן את בראשית ט' י"ח? מה פסוק זה מועילו? והשווה: רשב"ם, פרק כ"ד פסוק א': ד"ה ברך את אברהם: להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען, שלא יהיו רוצין להזדווג לו, שהרי נתברך בכל, וכל העולם מתאוים להזדווג לו, אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו. וזהו שאמר העבד (פסוק ל"ה) "וה' ברך את אדוני מאד ויגדל..." לכך הוצרך לפרש תחילה "ברך את אברהם בכל", כמו "וחם הוא אבי כנען". והשווה רשב"ם, שמות ב' כ"ג: וימת מלך מצרים: שהיה מבקש להרגו (=את משה) וישראל נאנחו עד עתה וראה הקב"ה בעניָם ומשה היה רועה ונראה לו הקב"ה וציווהו לשוב מצרימה, ומשה לא היה רוצה כי היה מתירא עד שאמר לו הקב"ה (ד' י"ט) "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", זה פרעה שמת. ולכך הוא אומר "וימת מלך מצרים,, להעיד על מה שאמר הקב"ה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", כמו (בראשית ט' י"ח) "וחם הוא אבי כנען".

פסוק י"ח

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם..."

פסוק כ'

"וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר"

מדרש החפץ:

"וישב יצחק ויחפר את בארות המים" – גדולים הצדיקים שהם עוסקים בישוב העולם.

ר' אברהם בן הרמב"ם, (תרגום מכ"י ערבי בידי ויזנברג, הוצאת ס"ה ששון תשי"ח):

"ויריבו" יובן מזה סוד גדול, כי האבות עם כל עשרם הגדול ונכסיהם המרובים לא היו עסוקים בעניניהם הגשמיים ועסקם האמתי ובילוי זמנם והתעסקותם ומחשבתם היתה רק לרכוש ענינים רוחניים.
וכאשר התגלע ריב ועסק מן אותה הבאר, קרא אותה יצחק "עשק" כלומר: באר זו נתנה לנו עסק במה שאין בטבענו להעסק בו. "שטנה" – כמו שביאר המפרש (רב סעדיה גאון) "דאת אלענאר" (בערבית: בעלת התנגדות), נגזר מן "שטן" כלומר: "הפלשתים מתנגדים לנו ומדיחים אותנו מכוונתנו ותשוקותינו הרוחניות" ולפיכך העתיק משם.

פסוק כ"א

"וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה"

העמק דבר:

אחרי שראו שעלה בידם לגזול הבאר בטענה בדויה, הוסיפו לגזול בלי כל טענה...

פרק י"ב פסוק ח'

"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"

פרק י"ג פסוק ד'

"אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'"

 פרק כ"א פסוק ל"ג

"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם"

 פרק כ"ו פסוק כ"ה

"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'"

רמב"ן, פרק י"ב פסוק ח':

ד"ה ויקרא בשם ה': פירש אונקלוס, שהתפלל שם כמו (איכה ג') "קראתי שמך ה' מבור תחתיות". והנכון שהיה קורא בקול גדול לפני המזבח את שם ה' מודיע אלוהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלוהות, וכן אמר הכתוב ביצחק, כאשר הלך אל נחל גרר והובטח "אל תירא כי אתך אנכי", שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'" (כ"ו כ"ה), כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגויים ההם.
ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים, כולם עובדי ה' והיתה לו קהילה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכן אמרו בבראשית רבה (ל"ט כ"ד) "מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה".

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף, פרק י"ב פסוק ט':

ויקרא בשם ה': תפילה. וכבר העידנו המורה של היות התפילה יותר ראויה מבנין היכלות, כל שכן מעשיית קרבנות, אבל על כל פנים אין בכאן עשיית קרבנות.

פרק י"ג פסוק ד':

ויקרא שם בשם ה': גם זה תפילה, אם בסידור שמונה עשרה שהוא בידנו או זולתו. ואני תמה מהמון העם האומרים, כי הפילוסופים אינם מתפללים, ואולי הביאם לזה מחשבתם, כי אין בתפילה רק בקשת צרכים, כי אינם שמים על לב זולת זה, עם היותם חושבים שהפילוסופים אינם מאמינים בהשגחה, וכמה הם רחוקים מן האמת! וזה תחילה, כי אין יודע ומאמין בהשגחה על השלמות הגמורה כמו הפילוסופים מבני דתנו, והעד המורה! והשנית, כי הדבר היותר נקל בתפלתנו הוא בקשת הצרכים, אבל העיקרים הנכבדים הוא ההודאות לשם עם סידור יוצר, שבא בכלל זה פנות נכבדות מחכמת הטבע והאלוהות, ובכלל ביאור לדעת שיש שם מצוי ראשון והוא אחד, שהם השתי מצוות הראשונות שיש לנו. ומי שיבין מה שהוא אומר בתפילה – יבין זה!

קאסוטו, מנח עד אברהם (מהדורה שניה מורחבת):

ויקרא בשם ה': אי אפשר שהכוונה תהיה כמו שאחרים פירשו שהתפלל אל ה', בודאי לא היתה התפילה דבר יוצא מן הכלל בחיי האבות, עד שיהיה צורך להזכירה כפעם בפעם ובלי שום רמז לענין שעליו התפלל. יש להבין כאן ע"י המזבח שבנה לכבוד ה' הכריז הכרזות באזני יושבי הארץ על אמונת ה'.