נמרוד ודור הפלגה

אברבנאל:

פסוק ח'

"וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ"

...שרצתה התורה להגיד עניננו והוא, שעד אותו הזמן היו בני אדם כולם שוים במעלתם, להיות כולם בני איש אחד; ונמרוד זה התחיל להתגבר ולמלוך על אנשי דורו ועל זה נאמר "הוא החל להיות גבור בארץ", רצונו לומר, שוטר ומושל בה.
ואמנם אמרו עוד: "הוא היה גבור ציד לפני ה'", כבר ידעת מה שפירשו בו חז"ל, שהיה צד דעת הבריות בתחבולותיו. ואני חושב, שהיה צודה גדול מהחיות, מגיד הכתוב שעשה שני אופנים מהתחבולה להשתחרר על עמו:
הראשון שעשה עצמו גבור ציד, צודה החיות וכובש אותם וכראות בני אדם שהדובים והאריות היו נכבשים לפניו עם כל חזוקם, היו הם גם כן יראים ממנו ונכבשים לפניו, וזהו גם כן אמרו: "הוא היה גבור ציד לפני ה'" תחת כל השמים לא היה גיבור ציד כמוהו, עד שנשאר בפני בני אדם למשל ולשנינה עד זמן כתיבת התורה "כנמרוד גבור ציד לפני ה'". ואפשר שהיה נמרוד מעלה עולה לה' מצידו, כדי להתחסד ולהראות את עצמו עובד א-לוהים, כי בזה ימשיך לב העם יותר אחריו ועל זה אמר "גבור ציד לפני ה'".
והאופן השני מהתחבולה הוא שעשה בארץ מגדלים וערים בצורות חזקים למשול משם על כל הארץ, כי בהיותו יושב במגדל עז תפול אימתו ופחדו על כל יושבי המישור ועל זה נאמר (פרק י' פסוק י') "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה". כי עשה שם במדינות החזקות אשר בנה מושב מלכותו.

פרק י"א פסוק א'

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"

...וכן היה חטאת דור הפלגה דומה לחטא אדם וקין ובניו, לפי שבהיות להם ריבוי העניינים הטבעיים ההכרחיים לקיומם מאת ה' מן השמים בהיותם פנויים ממלאכה מכל עמל ומוכנים להתעסק בשלמות נפשם, לא נחה דעתם במה שהכין להם בוראם במתנתו הרחבה הטבעית ויבקשו לשלוח יד ולשים כל מחשבותם למצוא המלאכות בבניית עיר שהוא כוללת המלאכות כולם ומגדל בתוכה, כדי להתחבר שם ולעשות עצמם מדיניים תחת היותם בני שדה, בחשבם שהתכלית המיוחד להם היה הקיבוץ המדיני להתמשך ביניהם השיתוף והחברה, ושזו המעולה בתכליתיות האנושיות, עם מה שימשך מזה מהם מהשמות והמנויים והממשלות והכבודות הדמיוניות וחמדת אסיפת הקניינים והחמס והגזל ושפיכות דמים הנמשכים, מה שלא היה דבר נמצא מזה בהיותם בשדה, כל אחד בפני עצמו, וכמאמר שלמה (קהלת ז'): "א-לוהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים".
ולהיות כל זה מותר, בלתי טבעי, מונע ומעיק האדם מהשגת שלמותו האמתי הנפשיי, לכן נענשו האנשים החטאים האלה בנפשותם כשבלל השם לשונם והפיצם על פני כל הארץ, כמו שגירש את אדם הראשון מגן עדן וגירש את קין מארץ מושבו ואת בניו גירש מהעולם במי המבול, כי היה פשעם שוה.

פרק י' פסוקים ח'-ט'

"הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'"

בראשית רבה כ"ג ז':

(בראשית ד'): "אז הוחל לקרא בשם ה'". אמר ר' סימון: בשלשה מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד: (ד' כ"ו) "אז הוחל לקרא בשם ה'"; (בראשית ו' א') "ויהי כי החל אדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם..."; (י' ח') "הוא החל להיות גבור בארץ".
איתיבון (ומקשים על זה): והכתיב (י"א ו'): "וזה החילם לעשות"? (אם כן הם ארבעה מקומות ולא שלשה?) קיפח על ראשו של נמרוד ואמר: "זה המרידן עליו!" (מתנות כהונה: קפח – לשון הכאה; הקב"ה הכה על ראשו של נמרוד: 'זה החילם והדריכם למרוד בי'; ונמרוד כבר חשב בין שלשה המקומות, "הוא החל" – ולכן לא חשב ארבעה מקומות).

פירוש מהרז"ו למדרש רבה:

"הוחל" אינו מלשון התחלה אלא מלשון חילול. השלושה מקומות הם בדור אנוש שעשו עבודה זרה. ופירוש 'הוחל' שעשו עבודת השם יתברך חולין. והשני בדור המבול וזה אצל גילוי עריות, והשלישי בדור הפלגה, שנאמר אצל נמרוד "החל להיות גבור", וזה בשפיכות דמים, שבגבורתו התגבר על החלושים והרגם וגזלם וחמסם.

רש"י:

ד"ה להיות גבור: להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה (=בעצה שיעץ לבנות המגדל).

ד"ה גבור ציד: צד דעתן של בריות בפיו והטען למרוד במקום.

ד"ה לפני ה': מתכוון להקניטו על פניו.

לפירוש דברי רש"י אלה אומר גור אריה:

...ופשוטו של מקרא, שהיה מלך תקיף. מכל מקום בזה שמזכיר הכתוב תקפו וכוחו לפני ה', משמע שהיה ממריד בהקב"ה, דאין שייך גבורה לפני ה'. והוא היה גיבור במקום שראוי לו הכנעה, זה רמז שתוקף שלו – תוקף המרידה, וענין מענין עבודה זרה, וכי בזה היה ממריד על הקב"ה, ולפיכך נקרא גיבור ציד, שהגיבור ציד הוא בעל תחבולה וערמה ואינו הולך דרך תם וישר, וזה היה גם כן אומנותו, ומדכתיב "לפני ה'" בא לומר שהיה גם בעל תחבולה וערמה בענינים אלוקיים עד שהיה ממריד הבריות בו יתברך.

פרק י"א פסוק א'

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"

אברבנאל:

...והיותר אמתי אצלי הוא, שבזמן ההוא היו שפה אחת, רצוני לומר, לשון אחת בכל בני אדם הנבראת במעשה בראשית כוללת לכולם, ושכן היו הדברים הנמצאים אצלם אחדים לכולם בשוה, כי לא היה לאדם פרטי נחלה ולא דבר אחר פרטי לשימושו, כי הכל היה אחד כולל ושוה לכולם, כמו הלשון.
ואמנם כשנטו לחידוש המלאכות בבנין העיר והמגדל, הסירו עצמן מן האחוה, ונעשו הקנינים והנחלות פרטיות, ובאו לידי חילוף ויחוד מתוך חמדתם לקחת וליחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים, ולומר (פרקי אבות) "שלי שלי – ושלך שלך", עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו.
וחז"ל דרשו (בראשית רבה ל"ח ז') "ויהי בנסעם מקדם", 'הסיעו עצמם מקדמונו של עולם', רצו בזה, שנסעו מן המנהג הטבעי הקדום להשתמש ולהסתפק בדברים הטבעיים ההכרחיים וילכו אחרי ההבל ויהבלו בבקשת הדברים המלאכותיים למלאות תאותם במותרות. ומפני שבזה הטרידו שכלם מידיעת האמתיות האלוהית, לכן דרשו, שהסיעו עצמן מקדמונו של עולם.