"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"

א.	תרגום השבעים לפסוקנו

מגילה ט' ע"ב:

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: "כתבו לי תורת משה רבכם". נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת וכתבו לו: "אלוהים ברא בראשית"... (והולך ומונה כל המקומות ששינו לתלמי המלך ומביא ביניהם) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה."

ועיין גיליונות:

בראשית תש"ג שאלה א',

ואתחנן תש"י שאלה א'.

הסבר למה שינו השבעים את פסוקנו - מה תיקנו בשינוי הזה?

ב.	הקושי שבפסוקנו ודרכי פתרונו

פסוק מ'

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"

רש"י:

ד"ה אשר ישבו במצרים: אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם.

ד"ה שלשים שנה וארבע מאות שנה: בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה, משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק, ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כל כך. ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם הרי שלא תמצא ד' מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות אפילו בחברון כענין שנאמר (בראשית ל"ה) אשר גר שם אברהם ויצחק ואומר (שמות ו') את ארץ מגוריהם אשר גרו בה לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן ר"י שנה. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך.

ראב"ע, בראשית ט"ו י"ג:

ד"ה ארבע מאות שנה: עד סוף, זה הקץ מהיום.

רמב"ן, בראשית ט"ו י"ג:

ד"ה כי גר יהיה זרעך: זה מקרא מסורס, ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי. והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב, וכן "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי" (להלן ל"ט י"ז), וכן "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף" (שם מ"א נ"ז), וכן "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות י"ב ט"ו), וכן "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים" (ישעיה ב' כ'), וכן "לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי" (תהלים ס"ו ט"ז), וכן "לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל" (הושע ח' ב'), וכן "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג' י"ז), ורבים כן.
וענין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם. ורבי אברהם אמר, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות ועינוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות. גם נכון הוא.

רמב"ם, מתוך אגרת תימן:

אבל מה שזכרת מדבר הקצים... תחילה מה שיש עליך לדעת, שהקץ על דרך האמת לא יתכן לשום אדם לדעתו לעולם, כמו שביאר דניאל ואמר (דניאל י"ב) "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ".. וכבר באר הקב"ה על ידי נביאיו, שקצת בני אדם יחשבו קצים למשיח ויעברו הקצים ולא יתקיימו ואומר: אל יעציבו אתכם, אם לא יעלה חשבונם, אבל כל מה שיוסיף להתאחר, הוסיפו בו תקוה! שכן אמר חבקוק (ב' ג') "אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבוא ולא יאחר".
ודע שהקץ שביאר אותו הקב"ה בביאור בענין גלות מצרים, שאמר (בראשית ט"ו י"ג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" לא נודעה אמתתו, ונפל בו ספק: מהם מי שסבר, שארבע מאות שנה עלה משעה שירד יעקב אבינו למצרים. ואחרים חשבו אותה משעה שנאמרה נבואה זו לאברהם אבינו והוא מעמד בין הבתרים.
וכשמלאו ארבע מאות שנים למעמד בין הבתרים יצאו ממצרים קצת בני ישראל קודם שעמד משה רבנו שלשים שנה, ועלה בדעתם, שכבר תם הקץ – והרגום המצרים, והכבידו על ישראל השעבוד. כן הודיעונו חכמים. ועל האנשים ההם אשר טעו בחשבון ודימו, שכבר באה הגאולה ויצאו, אמר דוד: (תהלים ע"ח) "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב".
והקץ האמיתי היה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, שהוא זרע אברהם, ואמר יתברך (בראשית ט"ו) "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה." ובזמן הגלות ישלטו בהם וישעבדו בהם וייגעום. כך הוא פירוש הפסוק, והיו ארבע מאות שנה לגרות ולא לשעבוד.
ולא התבאר זה עד שעמד הנביא הגדול ונמצא, שמיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה בשנה.
ואתה דן מקץ זה קל וחומר: ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר - לא ידעוהו, כל שכן הקץ הזה הארוך, שפחדו הנביאים וחרדו מרוב אריכותו, עד שאמר דוד על דרך התימה: (תהלים פ"ה) "הלעולם תאנף בנו, תמשוך אפך לדור ודור?!"

רמב"ן, פסוק מ"ב:

ד"ה ליל שמורים: ...ועוד אני אומר, כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר, כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא (ברית בין הבתרים) והשלושים שנה הם תוספת עליהם בעבור הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות ועינוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו - פשע, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין עונשו הראשון הבטחה לו, שלא יענש בעוון שיעשה עוד.
והנה היה על אברהם אבינו גזרה, שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה ושלא ישובו הנה עד דור רביעי... ... ואין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה... ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד וביטלו גם המילה דכתיב (יחזקאל כ' ח'): "וימרו בי ולא אבו לשמע אלי, איש שקוצי עיניו לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים".
וכתיב (יהושע כ"ד): "והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בארץ מצרים ובעבר הנהר – ועבדו את ה'!" ועל כן ארך (=הוארך) גלותם שלשים שנה... ... ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש, כי נתארך גלותם על הקץ שלושים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים ההם היה להם עינוי כמו שאמר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוהיך ארבעים שנה במדבר למען ענותך" (דברים ח') והיה להם גלות שלימה "בארץ לא להם" – רק לנחש, שרף ועקרב; ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה", כי בארבעים שנה נתחלף כל הדור ההוא בודאי – אבל החטאים גרמו הכל.
ואפשר שיהיה זה סיבת בני אפרים שיצאו שלושים שנה קודם לביאת משה רבנו וכמו שהזכירו רבותינו, כי הם מנו ולא טעו "ועונותיו ילכדונו את הרשע" (משלי ה' כ"ב). והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה.

1.

מה השאלה שאותה משתדלים כל הנ"ל לתרץ?

2.

מה בין ראב"ע לרמב"ן (בבראשית ט"ו) בישוב הקושי הנ"ל?

3.

במה שונה הרמב"ן בדבריו במקומנו מכל המפרשים שהבאנו (וגם מדברי הרמב"ם באגרת תימן)?

4.

הסבר את המקומות הבאים מתוך דברי הרמב"ן: (א) "יוסיפו עליו שבע על חטאתיו" (ב) "ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש" (ג) "שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש..." (ד) "ואין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה"

5.

הבא הוכחה מספר בראשית לרעיון המובא בדברי הרמב"ן המובאים בשאלה הקודמת בסעיפים (ג), (ד).

6.

מי מנביאינו מדגיש ומפרט את הרעיון המובא בדברי הרמב"ן האחרונים (שאלה 4 סעיף ד')?

7.

מהו ענין "בני אפרים" המוזכר בדברי הרמב"ם והרמב"ן כאן? עיין לזה תהלים ע"ח ט': "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב" ורש"י, שם: ד"ה בני אפרים: שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ. ד"ה רומי: משליכין וזורקין, כמו רמה בים (שמות ט"ו) עיין לזה גם דברי הימים א', ז' כ'-כ"א: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם" ורד"ק שם!

8.

מה ההבדל בין הרמב"ם (באגרת תימן) ובין הרמב"ן כאן בתפישתם את ענין בני אפרים? ולשם מה מזכיר כל אחד מהם (הרמב"ם והרמב"ן) את בני אפרים?