הברכות והקללות
דברים פרק כח
| א. | בין קללות כי תבוא לקללות בחוקותי |
ד"ה וטעם ואף אני אעשה זאת לכם: ... ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו. שכן תראה בתוכחות, שאמר "ואם בחוקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם", ואמר "להפרכם את בריתי", והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל'), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק ל"א) "והשׁימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", יַתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקיבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב, וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (ל"ב כ"ד). ואמר בגלות (פסוקים ל"ד ל"ה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דברי הימים ב' ל"ו כ"א) "למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה". כן התרה בהם, וכן הגיע אליהם, אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב.
והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מ"ב), לא שימחול עוונם ויסלח חטאתם, ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל, שלא שבו רק יהודה ובנימין והלויים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל, ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס. וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו, רק שיתוודו עוונם ועוון אבותם (פסוק מ'), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט' ה'-ח') "חטאנו ועווינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו' למלכינו לשרינו ולאבותינו", וכתיב (שם שם ט"ז) "כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה", וכן נחמיה התוודה (נחמיה א' ה'-י"א), ועזרא אמר (שם ט' ל"ד) "מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך", הרי כי כולם למדו מן התורה שיתוודו עוונם ועוון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת, שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו. אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שניגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כ"ח ט"ו) "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו". אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן ייענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט' ב') שבית ראשון מפני מה חרב? - מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני, שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב? - מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כ"א ב').
ואמר בקללות (דברים כ"ח מ"ט) "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר", שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם "אל גוי אשר לא ידעת" (שם פסוק ל"ו), "גוי אשר לא תשמע לשונו" (שם פסוק מ"ט), מפני רוב ריחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור, שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, וייחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מלכים ב' י"ח כ"ו) "דַּבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו". וכן "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח ס"ד), הוא גלותנו היום, שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק ס"ח) "והשיבך ה' מצרים באניות", ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות" (פסוק ל"ב), "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי" (שם פסוק מ"א), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון, מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא" (שם פסוק מ"ח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו, כאשר הוא ידוע בספרים.
ועוד ראיה שאמר (שם כ"ח ל"ו) "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך", כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך="', אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך, שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מ"א א'). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה. והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כולם. אמר (דברים ל' א') "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" וגו', והבטיח (שם פסוק ה') "והטיבך והרבך מאבותיך," שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המַגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז') "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".
|
מה בין קללות כי תבוא לקללות בחוקותי לדעת הרמב"ן ומהן ההוכחות שהרמב"ן מביא לדעתו? |
