פרשת האזינו
שנת תשי"א
השירה
דברים פרק לב, פסוקים לו - לח
פסוק מ'
"כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם"
רמב"ן:
ד"ה אשא אל שמים ידי: ... והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחילה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד עבודה זרה. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פיזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.
ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו עבודה זרה שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מ"ד כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם.
וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג' ל"ד) מה היהודים האומללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כיפר אדמתו עמו. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מ"ג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מ"ד) "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם", הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם ענייניה הרבים.
ואילו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.
| 1. |
הרמב"ן מסכם בדבריו חלק של תוכן דברי השירה.
סמן את הפוסקים בשירתנו (מן... עד...) אשר את תוכנם הוא מסכם. |
| 2. |
הסבר את דברי הרמב"ן הבאים:
א. "לשנאתו של הקב"ה"
ב. "שנעשה רעות ונוכל", ועיין ירמיהו ג' ה':
"הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם אִם יִשְׁמֹר לָנֶצַח הִנֵּה דִבַּרְתְּ וַתַּעֲשִׂי הָרָעוֹת וַתּוּכָל"
ג. "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה". |
| 3. |
באיזה פסוק (או פסוקים) משירתנו כלול רעיון זה שאומר הרמב"ן "כי יפרע מן האויבים ויכפר על חטאתינו למען שמו"? |
לדעת המתרגמים בובר-רוזנצווייג מתחיל בפסוק ל"ו "כי ידין ה' עמו" קטע חדש בשירה.
ועיין רש"י, פסוק ל"ו:
ד"ה כי ידין ה' עמו: כשישפוט אותן ביסורין הללו האמורים עליהם, כמו (איוב ל"ו ל"א) כי בם ידין יוסר עמים. "כי" זה אינו משמש בלשון דהא, לתת טעם לדברים של מעלה, אלא לשון תחילת דיבור, כמו (ויקרא כ"ה ב') כי תבואו אל הארץ, כשיבואו עליהם משפטים הללו ויתנחם הקב"ה על עבדיו לשוב ולרחם עליהם.
|
הסבר, במה מהווה פסוקנו מפנה! |
------------------------------------------------------------------------------------
הערה: לשתי ההוראות של "כי" ושל "ידין" עיין גיליון
האזינו תש"ו ב5,4,3.
פסוק ל"ו
"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
| 1. |
רש"י:
ד"ה כי יראה כי אזלת יד: כשיראה כי יד האויב הולכת וחוזקת מאד עליהם ואפס בהם עצור ועזוב.
רשב"ם:
ד"ה כי יראה כי אזלת יד: ישראל.
מה ביניהם בפירוש הביטוי "אזלת יד", ומה המריץ את רש"י לפרש בדרך זו? |
| 2. |
רש"י:
ד"ה עצור: נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם.
ספורנו:
ד"ה ואפס עצור ועזוב: ויראה שאין להם עוד ממון עצור בבית ולא עזוב בשדה.
מה ביניהם בפירוש הביטוי "עצור ועזוב", ומה המריץ את רש"י לפרש בדרך זו?
השוה בובר-רוזנצווייג:
Denn er sieht: Handkraft wich .Gehaltnes, Gelassnes- dahin
בעקבות מי מהמפרשים הנ"ל פירשו? |
פסוק ל"ו
"כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
אור החיים:
אחרי שגמר ענין מכעיסי אל עד סופו, חזר להבטיח לכללות ישראל, שלא לעולם יריב אתם, "כי ידין ה' עמו" במשפט כוסות התרעלה אשר עברום, ויראה צרות שעברו על הצדיקים: מהם הרגו, מהם שרפו, מהם הפשיטו; ובשביל הצדיקים אשר הצטערו יתנחם, והוא אומרו: "ועל עבדיו יתנחם", לומר: די צרת הגלות.
ועוד: כשיראה ה' שאין כח בישראל להציל עצמן מהגלות וכח אין בצדיקים ליסר בשבט מוסר למרגיזי אל, גם לא ישארו בישראל אנשים גדולים ונביאים, חוזים בעלי רוח הקודש, "כי אזלת יד" ובזה "אפס עצור" פירוש על דרך (שמואל א' ט') "זה יעצור בעמי", שאין כח למדריכים בדרכי ה' להדריכם ובזה נשאר העם עזוב.
| 1. |
במה הוא שונה מן הפירוש הרגיל למלים "ועל עבדיו יתנחם"? |
| 2. |
במה הוא שונה מרש"י ל"אפס עצור ועזוב", ומה חולשתו? |
| 3. |
מה הניע אותו לפרש כך ולסטות מן הפירוש המקובל - מה תיקן בזה? |
פסוקים ל"ז-ל"ח
"וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ..."
בבלי גיטין נ"ו ע"ב:
ואמר אי אלהימו צור חסיו בו - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה?... נכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו. (רש"י: כינוי כלפי מעלה.)
רש"י:
ד"ה ואמר: הקב"ה עליהם.
ד"ה אי אלהימו: עבודה זרה שעבדו.
ד"ה צור חסיו בו: הסלע שהיו מתכסין בו מפני החמה והצנה, כלומר שהיו בטוחין בו להגן עליהם מן הרעה.
ד"ה (ל"ח) אשר חלב זבחימו: היו אותן אלהות אוכלים שהיו מקריבין לפניהם ושותין יין נסיכם.
ד"ה יהי עליכם סתרה: אותו הצור יהי לכם מחסה ומסתור.
ראב"ע:
ד"ה ואמר: האויב.
ד"ה יאכלו: כדברי האויבים שחשבו כי העולות מאכל לשם וכן בלשון רבים כדבריהם, על כן כתוב: אני אני הוא לבדי אחד ואין אלהים עמדי.
רמב"ן:
ד"ה ואמר אי אלהימו: האויב יאמר איה אלהי ישראל, כענין: למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם (תהלים קט"ו ב').
ד"ה אשר חלב זבחימו יאכלו: כי היו ישראל תדירים בעבודת הקרבנות והנסכים מכל גוי לאלהיו. והזכיר לשון רבים, יאכלו וישתו, אלהימו שהוא לשון הרבים, ואצל העמים רבים הם. ולכך חזר ואמר.
רשב"ם:
ד"ה ואמר: וגם האומות יאמרו איה נא אלהיהם של ישראל, ומפני כבוד שמי אצילם ואנקום באויביהם. שגם מתחילה אמרתי אפאיהם לישראל ואשביתה זכרם אם לא מפני כעס אויב המתפאר לאמר ידנו רמה, אבל עתה כשיגדל העניות והצרה בשונאי לישראל כל כך שאזלת ידם ויאמרו האומות ידנו רמה ואמר אי אלהימו, לכן אנקם מהם להתקדש שמי שהם מחללים.
ד"ה אשר חלב זבחמו יאכלו: אלהיהם של ישראל.
| 1. |
מי "אמר"? סדר את המפרשים הנ"ל לקבוצות! |
| 2. |
כיצד הבין ירמיהו – המושפע מפסוקנו זה – את "ואמר"? ירמיהו ב' כ"ה:
"מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וגורנך (וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ לוֹא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ" |
| 3. |
מהי הראיה הלשונית – סגנונית שמביא ראב"ע לדעתו? |
| 4. |
מהי הטעות ההיסטורית שטעה הרמב"ן? (ועיין דברי הרמב"ם שהובאו בגיליון ראה!) |