"השירה הזאת"

הערה: לפסוק ט"ז שבפרקנו עיין גיליון וילך תש"י שהיה כולו מוקדש לפסוק הזה בלבד.

פסוק י"ט

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת..."

פסוק כ"ב

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"

חגיגה י"ב ע"ב:

אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מ"ב) "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי", ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו"? משום "ובלילה שירה עמי".

רש"י, פסוק י"ט:

ד"ה השירה הזאת: (לקמן ל"ב, א') האזינו השמים עד (ל"ב, מ"ג) וכפר אדמתו עמו.

רמב"ן, פסוק י"ט:

ד"ה וטעם השירה הזאת: השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה.

רמב"ם, הלכות תפלין מזוזה וספר תורה פרק ז' הלכה א':

מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה עצמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כלומר: כתבו לכם התורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.

רלב"ג:

כבר נתבאר אחרי זה שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה, שנאמר (פסוק כ"ב) "ויכתב משה את השירה הזאת" ואחרי כן (פסוק כ"ד) "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר..." ואחר גם כן (פסוק ל') "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם", וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכוונה במה שאמר "כתוב לכם את השירה הזאת" היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם. כי רחוק הוא שתדקדק התורה בלמוד השירה הזאת לכל ישראל ובכתיבתה יותר מדקדוקה בזה בשאר הדברים ההכרחיים אשר בתורה...

העמק דבר, (בהקדמתו לבראשית סעיף ג'):

בנדרים דף ל"ח העלו בפירוש המקרא "כתבו לכם את השירה" שהוא כל התורה... והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה. כידוע לכל מבין דמשונה מליצת השירה מספור פרוזי... דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בסיפור פרוזי וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הסיפור וזה החרוז כוון לזה הסיפור... ולא מקרי דרוש אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט.
ומושכל עוד, דמי שיודע בטוב ענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו, מתוק לו אור לשון השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין, ומזה עלול הוא להשערות בדויות, שלא להן כוון המשורר.
כך הוא טבע התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון, ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא.
ומושכל עוד, שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוון לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל.