ערשו של עוג, בני ראובן וגד

שד"ל:

הנה ערשו ערש ברזל: משה האריך קצת בסיפור גדולת הנצחון שנתן להם ה', שנתן בידם שני מלכים אדירים סיחון ועוג, וכל זה לחזק את לב העם, למען יבטחו בה', שיתן בידם גם את ארץ כנען וכמו שמסיים (פסוק כ"א): "כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, לא תיראום, כי ה' אלוהיכם הוא הנלחם לכם..." והוסיף גם כן ענין ערשו שהיה מפורסם בימיהם היותו שמור ברבת עמון, כי העמונים קיימו מיטתו לזכרון גבורתם שניצחהו ולקחו את ארצו; כל זה לחזק ציור הישועה אשר נתן ה' לישראל, ואין כאן שום דבר שלא יצדק היות משה כותבו. והנה הדעת נותנת שגם בעשתרות היתה לעוג ערש ברזל, אבל משה לא ציוה לשמור אותה, כי לא היה מדרכו להציב יד בקרב עמו למלכי הגויים עובדי האלילים, כי עדיין תורתו הייתה צריכה חיזוק, להיותה חדשה, אבל דוד המלך היה חושב שהתורה כבר השרישה בישראל ואינה צריכה עוד חיזוק, לפיכך כשלקח רבת בני עמון לא נמנע מליקח את עטרת מלכם מעל ראשו ותהי על ראש דוד (שמואל ב' י"ב ל'), ואם עדיין הייתה שם ערש עוג, נראה לי בלא ספק שגם אותה היה מביא לירושלם, וממה שלא נזכר זה בשמואל, יש להבין, שבמשך ארבע מאות שנה כבר נשברה ונאבדה ולא היתה עוד שם. ולא יתכן שיהיה הפסוק הזה נוסף, כדעת המתחכמים.

פסוק י"א

"כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ"

הרמב"ם, מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ז:

...צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמאות מעט, שהנה יבוא מהם בכתבי ספרי הנבואה, וכשיובנו כמשמעו מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמא, או יובנו כמה שתורה עליו המילה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים - יחדשו עניינים מרוחקים. וכבר ביארו ואמרו: "דברה תורה בלשון הבאי", רוצה לומר: הגוזמא. והביאו ראיה מן "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י' כ' ו') ולפי זה נאמר (עמוס ב') "אשר כגבה ארזים גבהו". וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם, רוצה לומר: עניינים נאמרו על צד הגוזמא וההפלגה, לא על צד ההגבלה והדקדוק. ואין מזה הכת מה שכתבה התורה בעוג "הנה ערשו ערש ברזל", שערש הוא המטה (שיר השירים), "אף ערשנו רעננה" ואין מטת כל אדם בשיעורו בשוה, שאיננו בגד ילבשנו, אבל המטה תהיה לעולם יותר גדולה מן האיש הישן עליה, והנהוג הידוע היותר יותר ארוכה מן האיש כשיעור שלישית אורכו, ואם היה אורך המטה הזאת תשע אמות יהיה אורך הישן עליה לפי הנהוג בערך המטות שש אמות או יותר מעט. ואמרו "באַמַת איש" - רוצה בו – באמת איש ממנו, רוצה לומר – משאר אדם... וזה בלא ספק מזרות אישי המין אלא שאינו נמנע בשום פנים.

פסוקים י"ח-כ'

"וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם וּמִקְנֵכֶם יָדַעְתִּי כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם"

פסוק י"ח

"וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר"

רש"י:

ד"ה ואצו אתכם: לבני ראובן וגד היה מדבר.

ראב"ע:

ד"ה ואצו אתכם: עם בני ראובן וגד ידבר, בעבור שהיו בכלל ישראל אמר אתכם ולא 'אותם'. והפך זה "ויצו משה את הלוים לקוח את ספר התורה... כי אנכי ידעתי את מריך" (דברים ל"א) איננו מדבר עם הלוים רק עם כל ישראל, ובעבור היות הלוים בכלל דיבר אליהם.