שמיטת כספים

רמב"ם, מורה נבוכים ג' ל"ט:

ואמנם כל המצוות אשר אמרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך..."... ; ומהם חנינה בעבדים ועניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים.

ספר החינוך: 

וכבר כתבתי במשפטים במצות שמיטת קרקעות מה שידעתי בשורש (=בטעם) המצוה.

(ועיין גיליון בהר-בחקותי תש"ה!)

ושמיטת כספים גם מאותו טעם ללמד נפשנו במידות מעולות, מידת הנדיבות ועין טובה ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בה'... גם נמצא בזה גדר חזק בנפשותינו לאמור: "אפילו הלוויתיו ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד המלווה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו, לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד קצה האחרון.

פסוק ב'

"כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'"

רשב"ם:

ד"ה כי קרא שמיטה לה': כלומר כי הגיע זמן שמיטה כמו "מקראי קודש", "קרא עלי מועד", "קראו צום" - כולם לשון זמן.

ספורנו:

כי קרא שמטה האל יתברך באומרו "תשמטנה".

חזקוני:

ד"ה כי קרא שמיטה לה': כי קרא הלווה שמיטה לשדותיו לשם שמים, ואין לו במה יפרע, ואינו זורע ואינו קוצר. אבל בשאר השנים אדם זורע וקוצר, ואם המלווה דוחקו, אומר לו: "המתן לי עד שאמכור תבואתי".

פסוק ג'

"אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ"          

ספרי:

את הנכרי תגושׂ (- ואת אחיך לא תגוש -) זו מצוות עשה.

רמב"ן, פסוק ג':

ד"ה את הנכרי תגש: זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי (ראה ק"ל). ופירושו מצוות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה - עשה. ולפי ששנינו שם (ספרי קכ"ט) "לא יגוש" - ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו "את הנכרי תגוש" - זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה. וכך אמרו שם (ספרי תצא קכ"ט) "לנכרי תשיך" (להלן כ"ג כ"א) - מצות עשה, "ולאחיך לא תשיך" - זו מצות לא תעשה, והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך, וכך פירש שם רש"י, לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע' ב'). והרב רבי משה (הלכות מלוה ולוה פרק א' הלכה ב' ושם פרק ה' הלכה א') עשאן שתיהן מצוות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים: "כל עוף טהור תאכלו" - מצות עשה, "כל שרץ העוף" - מצות לא תעשה, וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג' א'). ובספרי (ראה צ"ו) "זאת הבהמה אשר תאכלו" - מצות עשה. ודבר ברור הוא.

להבנת דבריו:

רש"י, דברים י"ד כ':

ד"ה כל עוף טהור תאכלו: ולא את הטמא. בא ליתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה, אותה תאכלו ולא בהמה טמאה, לאו הבא מכלל עשה עשה, לעבור עליהם בעשה ולא תעשה.         

רש"י, דברים כ"ג כ"א:

ד"ה לנכרי תשיך: ולא לאחיך. לאו הבא מכלל עשה - עשה, לעבור עליו בשני לאוין ועשה.         

רמב"ן, דברים כ"ג כ':

ד"ה לא תשיך לאחיך: גם זו מצוה מבוארת (ויקרא כ"ה ל"ו-ל"ז), יוסיף בכאן אזהרה גם ללווה, מה שאין כן בכל דיני ממונות, שאם רצה הוא לזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא הזה יזהיר בו גם הלווה. וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה, כמו שאמרו (בבא קמא קי"ג ב') גזל גוי אסור. אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שציווה (ויקרא י"ט י"ח) "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שאמר (לעיל ט"ו ט') "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', ועל כן אמר "למען יברכך ה' אלהיך" - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית ותיחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם פסוק ג') "את הנכרי תגוש", וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה. והזכיר "נשך כסף נשך אוכל" - לבאר שהלווה סאה חטין בסאה וחצי יהיה נשך גמור אפילו לא יהיה שווה סאה וחצי בעת הפירעון כדמי סאה שהלווהו. וביאר עוד "כל דבר אשר ישך" - אפילו באבני הבנין ושאר הנלווים, אולי יעלה על הדעת שאין הנשך רק בכסף, שכל הדברים נקנין בו ובאוכל שהוא חיי האדם, אבל בשאר הדברים נלך אחר שום הכסף לעת ההלואה והפרעון. ורבותינו (ספרי קכ"ט) עשו "לנכרי תשיך" לאו הבא מכלל עשה באחיך, מפני שהוא מיותר שכבר אמר "לא תשיך לאחיך".

פסוק ג'

"אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ"

רמב"ן, פרק כ"ג פסוק כ':

ד"ה לא תשיך לאחיך:

ראה שאלה ד, עד "להזכיר נשך כסף".

חזקוני:

את הנכרי שזורע וקוצר ובוצר, שיכול למכור ולשלם, אותו תגוש.

באור:

והנה השמטת הכסף בשביעית ואיסור רבית הם נימוסים וחוקים מדיניים, לא יחייבם הצדק השכלי, אבל הם מחויבים מצד רצון המחוקק הגוזר עליהם; לכן לא יזכה בהן הנכרי.