בין אדם לחברו

לפסוקים אלה עיין גם גליונות קדושים תשי"ד, תשט"ו, תשכ"ג.

פסוק י"א

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ"

ר' נפתלי הירץ ויזל, באור, ויקרא ה' כ"א:

לשון הכחשה, שאומר להיפך מדברי חברו: זה טוען: "יש לי בידך פקדון" וזה אומר: "אין לך בידי כלום". ואין כן שקר, שאינו מכחישו אלא מבטיח דבר לחברו ואינו מקיימו נקרא משקר, או מגיד דבר היפך האמת. ויש הבדל בין הכחשה להכחשה: פעמים עושה את חברו בדאי, כמו שאמרנו, ופעמים מכחש ואומר: אמת דברת ואף על פי כן הדין עמי... וכל שהן ממין הראשון אחריו בי"ת (כחש ב...) וממין השני אחריו למ"ד (כחש ל...).

פסוק י"א

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ..."

ספרא:

לא תגנבו על מנת דמיקט (= לצער), לא תגנבו על מנת לשלם תשלומי כפל, ולא על מנת לשלם תשלומי ד' וה'.
בן בג בג אומר: לא תגנב את שלך מאחרי הגנב, שלא תראה גונב.
(נוסח אחר): "לא תטול את שלך מבית אחרים, שמא תראה גנב".

ר' שמשון משאנץ:

ד"ה למיקט: להקניטו ולצערו שלא יהיה רגיל להניח חפצים במקום שאינו משתמר.

פסוק י"ג

"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר"

רש"י:

ד"ה לא תלין: לשון נקיבה מוסב על הפעולה.

ר' אליהו מזרחי:

לא מצאנו המילה הזאת בשום מקום יוצאת; (בראשית כ"ח) "וילן שם"; (יהושע ג') "וילינו שם"; (בראשית י"ט) "כי ברחוב נלין", אלא בפסוק (איוב כ"ד) "ערום ילין מבלי לבוש".                 

פסוק י"ז

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"

ר' שלמה פפנהיים, יריעות שלמה חו"ב ב' יריעה י"א ערך נכח:

ומגזרת "נכח" הושאל גם כן להוראת "התוכחה" והוא מורה על ענינים הרבה, לפעמים יורה על הנכחיות כפשוטו, שיועמד דבר נוכח דבר ושיהיה להם עסק זה עם זה... ויש "תוכחה" המורה על תוכחת דברים הנקרא ויכוח, דהיינו שסותר האדם דברי חברו ומעכב אותו להתפשט בדעתו ע"י מה שמעמיד נכחו הענין הסותר (ווידר-שפרון), כמו (בראשית ל"א) "ויוכיחו בין שנינו", כלומר: כאשר נסדר כל אחד טענותיו לפניהם, יעמידו הם נכחו האופן הסותר לטענותיו ועל ידי זה יתברר הדין עם מי, כי אותו שלא ימצא לטענתו סותר – הוא הצדיק.
ויורה שם "תוכחה" על תוכחת מוסר שהוא גם כן העמדת גנות הפעולה נוכח הפועל, והתברר לו בדברים שהוא על דרך לא טוב. וכן "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ר"ל שתגיד לו מומו "ולא תשא עליו חטא" – שלא תסבול שיהיה עליו חטא ומכשול עון. ומאמר "ולא תשא" הוא אם כן סיום המאמר הקודם ופירושו.
או יהיה ענין "ולא תשא" – אזהרה מן התולדה הנמשכת מן העדר התוכחה, כלומר שלא תהיה בעצמך נושא חטא, כשתמנע מלהוכיחו כמו (שמות ל' כ"א) "ורחצו ידיהם... ולא ימותו" – הא אם לא ירחצו – ימותו...
ומה נעים סגנון זה המאמר ומה נכבד הענין שהעירתנו התורה עליו ברמז, בשנותה את טעמה לומר "הוכח תוכיח את עמיתך", שמילת "את" מורה על עצם המתווכח, שהמובן מזה הוא שיהיה המתווכח מוצג לנוכח דברי המוכיח, ולא אמר "הוכח תוכיח לעמיתך", שהיה הנרצה, שיהיו דברי המוכיח מוצגים לנוכח המתווכח, אע"פ שהיה ראוי יותר לומר בזה הסגנון, כפי המתחייב וענין שם תוכחה, שכוונתו – העמדת המוכיח את דבריו נוכח המקבל, לא העמדת המקבל נוכח דבריו. וכמו שאמר (משלי ט') "ומוכיח לרשע מומו", (שם): "הוכח לחכם ויאהבך"... והדומה לאלה, שכולם עם למ"ד, כמשפט.
והיה כאן גם כן יותר צודק לומר "תוכיח לעמיתך"; אבל תורתנו הקדושה שהיא אוצר המוסר העמידתנו על ענין מוסריי נעלם:
מלבד אותו המכוון במאמר ע"פ כוונה ראשונה והנגלה במאמר, שהוא שנוכיח את זולתנו ונשתדל שינטה על ידנו מן הדרך המגונה – הוא הנגלה במאמר – והנעלם בו הוא הנרמז במילה "את" והוא: אף בזמן שמוכיח את זולתנו הזהירתנו התורה שלא יבוא עליו בדרך החלטי, כאלו כבר ברי לו שחטא חברו, עד שיאמר: "מדוע ככה עשית, הלא הוא פעל רע ומגונה?!" כי בזה האופן הוא מבייש את חברו, במה שהוא רואה שחברו המוכיח יודע בגנותו. והנה יוצא שכר המוכיח בהפסדו שמלבין פני המתוכח.
ולא עוד אלא שאפילו את המבוקש לא ישיג המוכיח, כי ע"י שמתבייש המתווכח הוא נכנס בתכונת הרוגז וגורם לו להתעורר גם הוא בזעף נגד מוכיחו לנקום נקמת בושתו ולומר לו: "טול קורה מבין עיניך!" ולא זו הדרך מוציאה אותו מידי עברה.
ולפיכך לימדתנו התורה תחבולה בתוכחה, שלא יתבייש המתווכח, והמוכיח ישיג מבוקשו, והוא: יבוא עליו מתון מתון כמסופק בדבר וישאל אותו תחילה, אם אמת שנכנס בפועל פלוני, בזולת החלטה אם הוא פעל מגונה אם לאו. וישאל אותו איך ומה ועל איזה אופן נכנס בענין פלוני ויעתק עמו מענין לענין בויכוח שכלי עד שיתברר למתווכח גנות הענין מאליו בזולת הגדת המוכיח, והתוודה אשר חטא בהודאת עצמו; ואם יעשה כן הנה הוא משיג מבוקשו בלי ספק, כי ע"י שבא אליו במתינות וכמסופק, הנה הוא משאיר לחברו הרחבת זמן כדי להתיישב בדבר, ואין הבושה נכנסת אליו בפתע עד יהיה נח להתקצף ולהתנקם לכשנגדו.
וזה הנרמז במילת "את" שיאמר "תוכיח את" (צו רעדע שטעלן), דהיינו שיהיה הוא מועמד לתוכחתך ולא שתהיה תוכחתך מועמדת לו, כי המתוכח הוא יהיה המדבר והמספר ואתה תהיה המקבל.
"ולא תשא עליו חטא" – שאם תוכיחנו באופן כאשר צויתיך, שוב לא תשא בשביל תוכחתך חטא מי שמלבין פני חברו, אחר שהיית מתון בדבריך ולא גרמת בושה. ומילת "עליו" שב אל פועל התוכחה.
וכן ירמוז עוד בזה עצה טובה למוכיח, שאם תוכיח את חברך בזה האופן, שוב לא תצטרך לפחוד, שיהיה גם הוא פוסל אותך במומך, ויאמר שגם אתה בעל חטא... או יהיה ענין "לא תשא" קרי ביה: "ולא תשיא" דהיינו שתוכיחנו ולא תשיא עליו חטא ע"י תוכחתך, שתאמר לו במבורר שחטא, אבל תוכיחנו על אופן שאמרתי לך, שתתגלה כמסופק אם הוא בעל חטא אם לאו.

ויקרא י"ט ל"ה

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה"

רש"י:

ד"ה לא-תעשו עול המשפט: אם לדין הרי כבר נאמר לא תעשו עול במשפט ומהו משפט השנוי כאן? היא המדה המשקל והמשורה. מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שקר במדה, הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לחמשה דברים האמורים בדיין המטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם.

ד"ה במדה: זו מדת הארץ.

ד"ה במשקל: כמשמעו ד"ה ובמשורה: היא מדת הלח

רשב"ם:

ד"ה במדה: במדת קרקע ד"ה ובמשורה: מדת הלח, כמו שאמרו ומים במשורה תשתה.

פרק י"ט פסוק ל"ו

"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם 
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

רש"י:

ד"ה אשר הוצאתי אתכם: על מנת כן.