"אל תפן אל מנחתם"

בהתקוממות של קרח ועדתו עסקנו בהרבה מגיליונותינו. מהם גיליונות שבהם דנו בשאלת זהותם של המורדים (עיין גיליון קרח תשי"ג) ומהם שעסקנו בהם בדרכי ההתקוממות (גיליון תשי"א, תשכ"ג) ומהם שתוכנם העיקרי דתן ואבירם וטענותיהם (גיליונות תשט"ו, תשי"ז) ויש גיליון העוסק בהכנה לעונש (מפסוק י"ט ואילך – גיליון קרח תש"ך). הפעם עמדנו על פסוק אחד בלבד, הוא פסוק ט"ו ביתר דיוק על חציו הראשון. פסוק זה מעורר קשיים קטנים וגדולים. יש לפנינו קושי דקדוקי והוא הופעת המילה "מנחתם" כמיודעת מבלי ששמענו עד הנה שהביאו מנחה. ושינוי הדעות בהבנת אותה "מנחה" – אם המדובר במנחה אשר כבר הביאוה או על אותה שעומדים הם להקריבה, מזכירים לנו את חילוקי הדעות במפרשים ביחס לאותה ברית המופיעה גם היא לראשונה כמיודעת בבראשית ו' י"ח והקימותי את בריתי. ועיין לזה בדעותיהם המנוגדות של המפרשים שהובאו בגיליון נח תשכ"ג.

ואולם ההבדל שבין ספורנו למפרשים האחרים אינו כהבדל הראשון שהזכרתיו, אם המדובר במנחה שהובאה כבר או במנחה שעתידה להיות מובאת, אלא בניגוד אשר גם אותו כבר מצאנו לא אחת כבעיה פרשנית. האם הכינוי הוא כינוי הנושא (השתייכות) או כינוי המושא.

(ועיין שמות פרק א' בסבלותם; וכן בסמיכות בראשית י"ח צעקת סדום ועמורה; במדבר ה' ו' מכל חטאת האדם).

אך השאלה הקשה הרבה יותר היא עצם הפניה הזו של משה אל ה', אשר עליה אמר תלמידו של שד"ל משה יצחק בר' שמואל אשכנזי טדסקי איש טריאסטי בפירושו לתורה "הואיל משה":

אל תפן אל מנחתם: מעודי מקראי זה היה קשה עלי, ולא יכולתי להולמו. איך יהיה שמשה יאיים על קרח ועדתו בהקרבת הקטורת, ואחר כך הוא עצמו בספק, אולי תתקבל מנחתם עד שהוצרך להתפלל שלא תתקבל?!
וגם בעיני חז"ל היה הדבר קשה, וזה אחד מן המקראות שאומרים "דרשני"! כלומר: בלי פירוש לא נוכל להניח שום פסוק בתנ"ך, ואם אי אפשר לפרשו בדרך פשט צריכים אנו לפנות אל המדרש; ואמרו חז"ל שכונתו על חלקם בתמידי צבור, שהאש תניחנו ולא תאכלנו, להורות כי נזופים הם למקום. וזה לא יתכן מכמה טעמים: בראשון לכלם, שלא הקריבו תמידין בל"ח שנה שהיו במדבר, שכן כתוב בפרשת פנחס "עולת תמיד העשויה בהר סיני" ששם הקריבו תמידין כמצווה בפרשת צוה ("וזה אשר תעשה על המזבח") ואחר נסעם מהר סיני אולי הקריבום בהיותם חונים במדבר פארן באותם מ' יום שהמרגלים היו תרים את הארץ, ואחר כך חדלו להקריב מפני שחשבו עצמם כנזופים למקום.
ונחזור למקרא שלפנינו התמוה בעיני מאד, ומאחר שאינו מוצא קורת רוח בדברי שום אחד מן המפרשים הנני מוכרח לטול לי דרך חדשה, אף כי קוצים ממאירים סביבותיו, ועלה על דעתי שתי"ו של תיבת "תפן" היא במקום אל"ף של "אפן", כמו ששערתי במלת אזכיר (סוף פרשת יתרו – בכל מקום אשר אזכיר את שמי), ששם האל"ף במקום תי"ו – "תזכיר", ו"אל" במקומנו הוא במקום "לא"... וכונת המקרא, שחרה למשה על שקראוהו "משתרר" בכח ומטיל אימה יתירה על הציבור עד שיצוה לנקר עיני איש, שלא יחוש לסור אל משמעתו, ולכן אמר משה לפני ה': "זה יאמרו עלי?!" אני שלא אפן אל מנחתם, שמימי לא קבלתי מנחה מהם, ולא פניתי אליה, לא לקחתי חמור מהם כשרצו להשאילו לי, מכל שכן שלא עשיתי אנגריה בהם ולא הרעותי עמהם".

ואולם כבר הקדימו אברבנאל, בפירוש מוזר אחר, אלא שפירושו אינו מצריך חילוף אותיות:

...אבל נצטער משה ביותר ממה שאמרו "כי תשתרר עלינו גם השתרר", כאלו הוא היה נוהג עליהם שררות, ולכן התפלל אל ה' "אל תפן אל מנחתם" – אל תפן אל הדורונות והמנחות שהאנשים ההם פעמים שולחים אלי כאוהבים כבכורה בראשיתה או פרי העץ המשובח שפעמים היו שולחים אותו למשה מנחה, כדרך האוהבים לאנשי המעלה; כי כל זה אינו שררה, כיון שהם מעצמם היו שולחים אותו. אבל אני בדרך שררה, האם חמור אחד מהם לקחתי לשאת את משאי כמו שעושים המנהגים לצרכיהם?!

עד כאן דברי אברבנאל.

וכל הפירושים הדחוקים המשונים האלה, רק כדי להימנע משנאמר כי התפלל משה על כך, שלא תתקבל "מנחתם", בין שמנחה זו קרבן, בין שזו תפילה.