פרשת "החדש הזה לכם"

הבא ללמד שאלה א' ושאלה ב' שבגיליוננו יראה לתלמידיו תחילה את משנה פסחים ט' ה':

מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזיה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון, ולילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה.

עסקנו בשתי השאלות הראשונות של גיליוננו בהבדל הראשון, ביתר דיוק: במה שנאמר בטעמו של הבדל זה. ונראה שהבדל זה טעמו כהבדל השני: הגשת הדם למשקוף ולמזוזות, - שניהם יש בהם משום הכשרת הלבבות לקראת היציאה מעבדות לחרות.

ההשתחררות הפנימית מהשפעת הזרים, מקבלת עולם לא רק החיצוני של נוגשים אלא גם עולם התרבותי – קבלת אמונותיהם, דעותיהם, מנהגיהם ואורח חייהם, השתחררות זו (ה"סור מרע") וקבלת עול מצוותן של מלכם הם – (ה"עשה טוב") היא הקודמת להשתחרות החיצונית. ("מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו"). הבטוי המטפורי של "עירום" למי שאין בידו מצוות ומעשים טובים מתפרש בפירוש המכילתא "ברורי המדות" לר' יצחק אליהו לנדא: *

כל מלת "ערום" כשהוא חסר יו"ד הוראתו ערום הגוף כמו (יחזקאל י"ח ז') "וערום יכסה בגד"; (י"ח כ"ג כ"ט) "ועזבון ערום ועריה". וכשהוא מלא יו"ד, הוראתו עירום הנפש, (זולתי דברים כ"ח מ"ח: "ברעב ובצמא ובעירום ובחסר כל", שהוא יוצא מן הכלל). לכך דרשו בראשית רבה ובילקוט (בראשית ג' ז') "וידעו כי עירומים הם" – מצוה אחת שהיתה בידם נתערטלו ממנה. ולא פירשו כן (בראשית ב' כ"ב) "ויהיו שניהם ערומים" משום שהוא כתוב חסר יו"ד הוראתו על גלוי הגוף ושם כתוב מלא, לכך דרש "ואת עירום" בלי מצוות...

אך בתנ"ך המדויק שבידנו – דפוס קורן – אינו כן. והפסוק הראשון המובא בדבריו כעד (יחזקאל ז') כתוב בו מלא והפסוק האחרון שעליו ידבר, הנדרש במכילתא שלנו – הכתיב חסר "ואת ערם ועריה" בלי יו"ד. והבאתי דבריו – כדי ללמד עד כמה יש לבדוק אחרי הכתוב בספרים.

השאלה השניה (על דברי רבן גמליאל) שאלה ידועה היא ורבות נכתב עליה. הרבה ממפרשי הגדת פסח הולכים בעקבות הראב"ע שהבאתי; אברבנאל הולך כאן בעקבות הרמב"ן י"ב ל"ט ועיין שם.
ואוסיף עוד את דעת שד"ל:

ד"ה משכו וקחו: והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל ענין אכילת המצות ואסור החמץ אע"פ שכבר נצטוה על כך בפרשה של מעלה כי ידע, שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות. רק אחר שיצאו, פרש להם (בסימן י"ג) אסור החמץ ומצות המצות, כי אז הבינו, שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אע"פ שלא אמר להם משם אסור החמץ, מכל מקום נראה שאמר להם, שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים; ואכילת הפסח על מצות נראה שגם הוא מענין החיפזון, שנתחייבו לאכלו בחיפזון.
וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על בעור חמץ הוא מה שכתוב (ל"ד) "וישא העם את בצקו טרם יחמץ"  שנראה שלא היה אלא מפני החפזון, שלא יכלו לאפותו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה, היו אופים בצקם מיד אחר הלישה, ולא היו ממתינים עד שיחמץ.
והנה, שגורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם, הכונה שלא הספיק בצקם להחמיץ, ועל כן לא אפו אותו ולא היה להם צידה לאוכל – אלא בצק.

וכדאי לעיין בדברי דניאל גולדשמידט "סדרת הגדה של פסח" עמוד 47. **

בפרושו להגדת פסח של אברבנאל מעיר על עוד סתירה שאותה רצה רבן גמליאל לישבה:

לפי שראה רבן גמליאל בסגנון הכתובים שני טעמים במצות המצה: האחד שמורה על הגלות, להיותו "לחם עוני" ולכן אמר (י"ב ח') "על מצות ומרורים יאכלוהו". השני כתוב במשנה תורה (דברים ט"ז ג') "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" שבאר היות המצוה זכר ליציאה המהירה, לא לגלות, לכן בא רבן גמליאל להתיר הסתירה, באומרו שהמצה שנצטוו בה בפסח מצרים (י"ב ח') לא היתה מאותו טעם שנצטוו עליה לדורות, כי המצוה שנצטוו עליה בפסח מצרים היתה זכר לגלות ולעוני, ושלדורות היתה זכר לחפזון ולמהירות הגאולה, ולכן אמר: "מצה זו שאנו אוכלין" וגבי פסח אמר: "פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שביהמ"ק קיים", שפסח דורות היה מאותו טעם שהיה פסח מצרים, אבל המצה שאנו אוכלין לדורות לא היתה מאותו טעם שנצטוו בה בפסח מצרים, שהוא זכר לענוי כמו שאמר בתחילת האגדה: הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

------------------------------------------------------------------------------------

* מכילתא ווילנא 1844

** שוקן ירושלים תש"ז.