הנשיאים

פליאה גדולה אשר השתדלו רבים מן המפרשים ליישבה עומדת לפנינו בלימוד פרק זה: כל מי שלומד את פרקנו ואפילו לימוד שטחי ביותר יעמוד בפניה; שתים עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה, המזרק, הכף, הפר, האיל, הכבש... והן לא ייתכן – וכל דרך לימודנו מתנגדת לכך – שיהיה זה דבר "שבמקרה", שלא תהיה בזה כוונה מיוחדת.

האברבנאל, שכוחו גדול בניסוח השאלות (שאלות אשר כבר הקשו אותן קודמיו מבלי לנסח אותן בבהירות כזו) מקשה:

למה זכר הכתוב כאן קרבן כל אחד מהנשיאים בפרטיות הענינים, בהיות קרבנותיהם שוים מבלי חלוף כלל, והיה די כשיאמר בראשון מהם: "זה קרבן נחשון בן עמינדב" דרך משל ואחר כך דבר יום ביומו, וכן הקריב פלוני ביום פלוני, לא שיכתוב דבר אחד י"ב פעמים, שהוא כפל מופלג ודבר זר?

יתן המורה לתלמידיו לשער תשובה או תשובות לשאלה - וכן ייעזר בדברי הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל החל מן "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו". (דבריו הובאו גם בגיליון נשא תשכ"ד).

אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו גם כדי ליישב תמיהת המנין בבמדבר, שלא הסתפקה התורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דווקא לגלגולת וכמאמר:

במדבר רבה:

"במספר שמות לגלגתם".
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: "כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך? "אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם". הוא הוא דכתיב: "במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלותם".

כלומר, אין היחיד רק גרגיר חול אשר בהצטרפו לכלל כולו תנתן לו חשיבות כחשיבות המספר בלבד, אלא אישיות הוא אשר כמוהו לא היה, יצירה חד-פעמית.

ואולם תשובה אחרת לגמרי נותן לנו אבן כספי בשני מקומות בספרו "טירת כסף" אשר הוא מעין מבוא לפירושו לתורה "מצרף לכסף". הבאנו את המקום הדן בשאלתנו בסקרו בסקירה כללית את ספר במדבר. אך כבר לפני כן בפרק רביעי מדבר הוא על בעיית החזרות בתורה, חזרות בשינוי לשון וחזרות באותן מילים ממש (בלשונו: "עניין השינוי וההשנות"). והנה מקצת דבריו על החזרה שאין עמה שינוי (שם, עמוד 110):

אמנם המין השני שזכרנו והוא כפילת הדבר האחד מבלי שנוי כלל או אריכות לשון בדבר אחד אשר היה נכון קצורו, זה דבר קשה מאד... ואזכור בזה לבד הספורים היותר נפלאים שבאו בתורה והוא שאחר שספר נותן התורה בלשון מאמר בלתי גוזר ענין המזבח וכליו, והוא מה שכללו בפרשת ויקחו לי תרומה ופרשת ואתה תצוה, שב אחר כן לשנות הספור ההוא במאמר גוזר, והוא מה שנכלל בפרשת ויקהל ובפרשת פקודי וקצת פרשת צו, ועל זה יטעון בעל העיון: ומה לו למשה בזה האריכות השני? והיה לו לומר ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה, וכן מה שנכתב פרשת נשא בעניין קרבנות הנשיאים שנכתב שנים עשר פעם, אין בין קצתם לקצתם שנוי כלל מצד הקרבנות, ואחר זה רצה לצרף המספרים כלם כמו שמבואר, והיה הנכון אצל בעלי העיון בספור אחד לבד, אחר שקדם לו המאמר הכללי, באמרו "ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם וגו'". גם יהיה מותר אצל בעלי העיון צרוף את המספרים באחרונה, וכן מה שנכתב בפרשת פנחס שהוא כתוב שבע פעמים, אין בין פעם לפעם שנוי רק בפרים, והיה הנכון אצל בעלי העיון שאחר שנזכרו סדור היום הראשון, שיאמר "וכן תעשה לשבעת הימים, זולת ענין מין הפרים שיהיו מתמעטים והולכים ממספר אחד", ודי באלו השלשה ספורים שזכרתי משלים ודמיונים למה שנשאר שלא זכרתי.
ואומר בתשובת זה כי אין ספק שאצל הנביא הוא נכון בזה הענין, מה שלא נכון אצל בעלי העיון, הלא תראה אמרו "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה" (ויקרא ח' ל"ו), וכן אמרו כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה (שמות כ"ה ל"ג) ורבים כן זולת זה. אבל יעבור בעל הנבואה שיהיה אצלו דבר נכון, אינו נכון אצל בעל העיון, כאלו נאמר שבעל הנבואה יודע מה שיודע בעל העיון, ועוד יודע גם הדברים שלא ידעם בעל העיון, ולכן נמנע ממנו בעל העיון כל שכן ממני והדומים לי, חלושי העיון, שנשיג אמתת כוונות תורתנו, עם היותה מן השמים. אבל מה שאפשר אצלנו הוא שנוכל להתקרב מעט אליהם, בשלא יהיה נמנע אצלנו מה שהוא מחוייב אצל הנביאים, אבל נשיג אנחנו שהוא אפשרי כמו שקדם לנו בעניין אחר, ולכן אומר אני כי אלו המשלים השלשה שזכרתי ואשר הוא ממינם, אפשר שהם נכונים כספרים המחוברים להמסר לכלל בני אדם כמו שהקדמתי במצוה הרביעית. וזה בלי ספק היה סבת אריכות הלשון והכפילה הנמצאים בעניין הברכות והקללות במדומות, והפך זה במושכלות, שהם פנות התורה כייחוד הא-ל וכייעודי העולם הבא ורבים כן, ולכן נכון ג"כ בספורים אחרים באים בתורתנו, שיהיו נאמרים בארוכה ובכפילה, כדי לעורר הסכלים הישנים אשר לא יקיצו כי אם בהכאות ובמריטת שערות, ולזה שנה משה במשנה תורה פעמים רבות ליראה את השם הנכבד ולשמור מצותיו, ואין ספק שאמירתו פעם אחת די ליחידים, ואמירתו פעמים רבות יצטרך להמון הרבים, וזה ההשנות יתחלף בפחות ויתר לפי המקבלים, עד שימצא יחיד לא יצטרך שיאמר לו כלל מזולתו, וימצא אחר לא יועילו לו כלל כל הכפילות שבעולם, והאמצעיים ביניהם מתחלפים בפחות ויתר ג"כ, וכל זה כדי לתת רושם בנפשות הרואים והשומעים, כי כבר בארתי לך לפנים כי מצות הלשון והמעשה, הם ג"כ לתת רושם בנפש האומרים והעושים. וכן כל ספורי התורה בכלל הם לתת רושם בנפשות הרואים והשומעים, לכן בקצתם נכון האריכות והכפל ופעם כפילה פעם אחת, ופעם כפילת שנים ושלשה ופעמים עשרה והכל לפי העניין ולפי בחירת המדבר. וגם אין ספק אצל שום חכם שאין בתורה דבר כתוב כי אם לתכלית נכבד, לכן אין ספק לנו ששלשת הספורים שזכרנו, הם לתכלית או לתכליות רבות ונכבדות, ואולי להיות נושאיהם דברים קלים יבליעם הרואה או השומע מבלי דקדוק כמו שזכרתי במצוה הראשונה. לכן ראה נותן תורתנו, לכפול ענינם ולהאריך בהם, כדי שכל אדם בעל כרחו יחשוב בהם תוך, עד שישיג בהם תועלת ותועלות. וראה איך ירדה תורה לסוף דעת ההמון, כי אנחנו רואים היום, אע"פ שבאו הדברים בארוכה, אשר כמה ספרים נמצאים היום אצלנו אין לשון הקרבנות נקוד רק הראשון, כלומר זה אין צריך לקרות כי הוא דבר שאין צורך בו. וראה מה עשו אם לא נזכר הענין ההוא רק בקצור, וכמה אנשים שהם חכמים בעיניהם לא יקפידו אם לא יקראו הפרשיות הכוללות ענין המשכן וכליו וענין הקרבנות, ורבים יעזבו קריאתם בכוונה, לחשבם שהם דברים אין בם תועלת.
ואין ספק כי אריכות הדבר וכפילתו מעורר אותנו בעל כרחנו לחשוב שיש בו סודות הכרחיות ולזכרו תמיד כי מהכפילה יתחזק הזכרון וישתקע הרושם.

לשאלה ב יש להעיר שפסוקים ראשונים של פרקנו סגנונם מוזר ומלא פליאות, עליהם בנויים דברי הפרשן. לשאלה ב 6 נביא בזה את מקורם של דברי רש"י:

במדבר רבה י"ב ט"ז:

"ויקריבו נשיאי ישראל": למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שהם ואבני מלואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה (ל"ה ח') "כל נדיב לב יביאה את תרומת ה'" ולא אמר לנשיאים היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא. אמרו: "יביאו העם מה שיביאו, ומה שיחסר נמלא אנחנו". שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה שכתוב (שמות ל"ה כ"ב): "ויבואו האנשים על הנשים", שהיו דוחקים זה על זה ובאים, אנשים ונשים בערבוביה. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה, שנאמר (ל"ו ג') "והם הביאו אליו עוד בבקר, בבקר". וכתיב (ל"ו ז'): "והמלאכה היתה דים". לאחר שני ימים בקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכלו, שכבר צוה משה (ל"ו ד'): "ויעבירו קול במחנה לאמור: איש איש אל יעשו עוד מלאכה". והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: "הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, נתן בבגדי כהן גדול". שנ' (ל"ה כ"ז): "והנשיאים הביאו את אבני השהם...". אמר הקב"ה: "בני שנזדרזו - יכתב שהביאו והותר - (ל"ו ז'), והנשיאים שהתעצלו - יחסר אות אחת משמם, שכן כתיב "והנשאם" חסר יו"ד. כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות.

ויפה פירש דבריו אלה ר' שמשון רפאל הירש, בפירושו לפרקנו (תרגום מגרמנית ע"י אדוני אבי ז"ל):

...הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובצפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפל בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מהרו להשתתף בהתנדב עם. ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השהם וכו' לבגדי הכהן הגדול.