מפקד ישראל

פרק זה - ראשון בחומש הפקודים - מלא מספרים, מספר פקודי כל שבט ושבט ומספר כל הפקודים בכלל. אין זה מפקד ראשון שנערך לבני ישראל, שהרי כבר נמנו לפני הקמת המשכן. יעיין המורה עם תלמידיו בשמות ל' י"א-ט"ז; בשמות ל"ח כ"ה-כ"ו.

יברר המורה לתלמידיו קודם את השאלה העומדת לפנינו בקראנו פרק א', פרק יבש זה. מה לתורת ה' תמימה מאירת עינים ומחכימת פתי, לכל הסטטיסטיקה הזו? ולמה נצטווה משה ובחגיגיות כזו למנותן כאן שנית ודווקא בתאריך זה?

לפני קרא המורה עם תלמידיו את דברי הרמב"ן שבשאלה א יתן לתלמידיו שהות להרהר בדבר ולחוות דעתם בתכלית המפקד הזה. ייתכן שרוב השומעים יתנו תשובה מעין זו הניתנת ברשב"ם:

לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה – שהרי בעשרים לחדש השני נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך (במדבר י' י"א) וכתוב שם עוד: "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם" (שם י' כ"ט), לכך צווה הקב"ה בתחילת חדש זה למנותם.

אך אין בזה עדיין תשובה המיישבת כל פרטי המפקד, למה נמנו לשבטיהם, לבתי אבותם, לגלגלותם, מעתה יפנה המורה עם תלמידיו לדברי הרמב"ן אשר בגיליון.

בשאלה א1 יש להבדיל בין הטעמים השונים, הדתי, האסטרטגי, ההתיישבותי. לטעם הראשון "להודיעם חסדו עליהם" יש להשוות דברי הרשב"ם שמות א' מ':

ד"ה ואלה שמות: מפני שרוצה לפרש ולומר (בפס' ז') "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו..." הוצרך לכפול ולומר, בביאתם למצרים לא היו אלא שבעים ואחרי מות הדור ההוא פרו וישרצו "ויקם מלך חדש" ונתחכם עליהם למעטם ולא הועיל לו.

ולדברי הרמב"ן במקומנו, "ואחר כל דבר וכל מגפה ימנם", יש להשוות דברי רש"י במפקד הבא במדבר כ"ו א',

ד"ה ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותם לידע מנין הנותרות.

ונשים על לבנו: עלול המפקד – ובייחוד מפקדם של יוצאי צבא לעורר גאווה אנושית – והלא זה היה חטא דוד המלך במפקדו שמואל ב' כ"ד – וכן יפרשו הרלב"ג שם:

היה החטא בשדוד משיח אלוקי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברב עם הדרת מלך, כי אם בה'...

(ועיין גיליון במדבר תש"ה).

אך עלול המפקד לשמש אמצעי הכרה בחסדי הבורא כי רבו, להודיע כי הוא "משגיא לגויים", ו"ימחץ וידיו תרפינה". והנה זוהי תכלית המפקד גם כאן וגם בפרשת פנחס לדעת הרמב"ן.

ומה שנאמר כאן בפרק א' במדבר – בהוליך ה' אותנו "בארץ מדבר בתוהו יליל ישימון, במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים".

בלשון הסטטיסטיקה היבשה, זה אמר לנו בלשון המחשבה והעיון בעל חובת הלבבות; בראותו גם קיומנו במדבר העמים קרוב לאלף שנה אחרי גלותנו מעל ארצנו:

ואם יבקש אדם בזמן הזה (שאין בו עוד ניסים גלויים) לראות משהו דומה לענינים ההם (=שנות המנהגים והטבעים והראות המופתים הנוראים כדי להאמין בבורא יתברך), יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות וסידור עניננו ביניהם עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי – והם יודעים בזה, כמו שהבטיחנו יוצרנו: "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים"... (ויקרא כ"ו). ונאמר "לולא ה' שהיה לנו – יאמר נא ישראל – לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם...!".

בעבור המורה לדבר עם תלמידיו על טעמו השני של הרמב"ן: "ועוד כי הבא לפני אבי הנביאים", יעבור כאן לשאלה ב 1, 2, הרעיון של חשיבותו של כל יחיד ויחיד אשר הוא עולם מלא אשר כמוהו לא היה וכמוהו בצורתו ובמזגו ובצרוף זה של תכונותיו אין לו שני, רעיון זה מובלט יותר בדברי בעל העקדה אך כיוון להם גם הרמב"ן בדבריו הנ"ל. חשיבות מיוחדת לרעיון זה בזמננו  אשר רווחו בו השיטות הרואות את הבודד כגרגיר חול, כאבק אדם, פחות מאשר בורג במכונה, במקום להתייחס עליו אותו יחס שממנו נובע מאמר חז"ל הבא:

סנהדרין פ"ד:

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא. וזוהי חשיבות הבנין לגלגולת. יראה איפוא המורה לתלמידיו שאף פרק זה היבש הסטטיסטי מלא הוא רמזי רעיונות בעלי חשיבות לכל הדורות.