מות בני אהרן
ויקרא פרק י, פסוקים א - ג
בחטאם של שני בני אהרן עסקנו בפרוטרוט בגיליונות שמיני תשט"ו תשט"ז ובעלוני ההדרכה. יעויין שם.
הפעם עסקנו בתגובותיהם של משה ואהרן לאסון אשר קרה.
דברי משה מתבארים יפה בילקוט שמעוני, ב' תש"ך:
(תהלים נ' ג') "יבוא אלוקינו ואל יחרש אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד". מדת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מעל הקרובים, אבל הקב"ה אינו כך, מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנ' "בקרובי אקדש" וכתיב "וסביביו נשערה מאד".
וכן כדאי להביא בפני הלומדים את פירושו של ר' נפתלי הירץ ויזל, ("באור" לויקרא):
ולדעתי נחם משה את אהרן, שלא יצטער לחשב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה אש ה', אלא מקרובי ה' היו, מן הקדושים אשר בארץ ובעבור גדולתם נענשו, כי כן דרכו של הקב"ה להקדש בקרובים אליו... כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה, למען דעת כי ה' קדוש ומרומם על מחשבת בני אדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם וה' נוהג להפך, וכן קרה למשה ולאהרן שבעבור חטא אחד שחטאו במי מריבה (שמקנאתם על כבוד המקום באו אליו) נקנסה עליהם מיתה ונא' גם שם: "ויקדש בם"...
ותופעה זו, שאין העמדה הגבהה שטר שחרור מן החובות המוטלים על שאר בני אדם, אלא שטר התחייבות נוספת על החובות הרגילים, רעיון זה מצאנוהו גם בעונש שנענש משה רבנו, שהרי אין העונש החמור שלא יכנס לארץ ראוי לחטא אלא כפי מעלת החוטא. ואף בעל הבאור משווה עונשו של משה לעונשם של נדב ואביהו. ואלה דבריו:
והדברים דומים, כי נדב ואביהו היו כהנים משוחים וטרחו הרבה להתקדש ולמדו סדר העבודה וטרם גמרו העבודה הראשונה מתו ולא זכו לכהונה. ככה משה שטרח הרבה להביא את ישראל לארץ ומעט קדם שבאו לארץ – מת.
ואולם ביותר נמצא רעיון זה של "בקרובי אקדש" מודגש בפי הנביאים ולא ביחס לצדיק נודד אלא בקנה מידה גדול ביחס לאומה כולה:
"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם"
אותה עמדה מיוחדת של בעל בריתו של הקב"ה, של עם שנבחר לשאת בעול היעוד האלוקי, אותה עמדה ש"רק" לכם היא נועדה, למה היא מזכה אתכם?
על כן – אפקוד עליכם את כל עונותיכם.
מפני שמיודעי אתם, קרובי אתם – לכן אדקדק עמכם כחוט השערה. ולא כפי שהיו סבורים בני דורו של עמוס וסבורים אולי גם בני דורות מאוחרים בהרבה מתקופת עמוס ולא כדי לבסס על עמדה זו ועל זכות היעוד הזה "תביעה לפרנסה היסטורית" (כמאמר בובר).
לדברי רש"י "והיכן דבר?" יש להסביר לתלמידים שזו שיטתו (על פי מכילתא וספרא) בכל מקום שמובאת ציטטה: בכל מקום שמוזכר דבר בשם אומרו ולא מצינו בפרקים קודמים למקום זה, שאכן נאמר דבר זה, שואל רש"י "והיכן נאמר?" ומוצא פסוק דומה, קרוב לעניין הנידון. ועיין ברש"י שמות י"ד י"ב הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים, וכן שמות ל"ב כ"ז ד"ה כה אמר ה'.
ועיין דברים ה' י"ב ד"ה כאשר צוך.
ואולם הרמב"ן הולך באופן שיטתי בדרך אחרת. אין הוא מחפש את הפסוק שאליו ירמוז "הוא אשר דבר" – אלא מניח שזהו מסגנונה של התורה להימנע מהבאת אותו דבר פעמיים, ולכן תאריך ב"מעשה" ותקצר ב"סיפור" או להיפך. ועיין לזה גיליון שמיני תשי"ז. אך במקומנו הולך הרמב"ן לא בדרך הרגילה שלו, שאמנם אמר ה' את הדברים בהזדמנות אחרת ולא נכתבו, ולא בדרך של רש"י של הבאת הפסוק הדומה – אלא בדרך שלישית. עיין בדבריו לפסוק ג'.
אשר לעניין "אל תקרי" נביא בזה את הסבר המידה הזו כפי שניתנה באנציקלופדיה התלמודית, כרך ב' (ערך אל תקרי):
"אל תקרי" היא אחת מדרכי הלמוד בדרשות הפסוקים בהלכה ובאגדה...[*]
"אל תקרי" אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולא היתה כוונתם לומר שבאמת צריכים לקרוא את הפסוק בשנוי. ואף בנוגע להמובן והפירוש של המקרא לא היתה כוונתם לומר, שאין פירוש המקרא כמו שכתוב, אלא שגם זה וגם זה כלולים במקרא, וכוונתם: אל תקרי רק כך בלבד, אלא אף כך. ואע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, יש רשות לחכמים לדרוש את המקראות בכל ענין שיכולים לדרשם וסמכו על מה שכתוב (תהל' ס"ב) "אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי", מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (וע' מנחת שי צפניה א' י"ב) וכתב אחד מן הראשונים, שמשום כך נכתבה התורה בלא נקודות, שהיא כוללת שבעים פנים, ולפיכך אמרו: "אל תקרי כך אלא כך", כדי שיהיה נוח גם ניקוד אחר, ושני הפירושים כלולים בתוך המקרא. (מובא בשו"ת רדב"ז ח"ג אלף ס"ח), וכן דרשו (שמ' י"ב י"ז) "ושמרתם את המצות" אל תקרי "את המצות" אלא "את המצוות", כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד" – הרי שאף אחר שדרשו "אל תקרי" דרשוהו גם כפשוטו, ואמרו: "כשם שאין מחמיצין את המצה".
עד כאן דברי האנציקלופדיה התלמודית.
------------------------------------------------------------------------------------
[*] רשימת דרשות "אל תקרי" בש"ס ובמדרשים על הסברם תמצא בספר "קורא באמת" ליצחק דוד הלוי באמבערגער, פראנקפורט דמיין, שנת תרל"א, וכן בסווג מפורט ובדיון על הסוגים השונים בספר "דרכי השנויים" (מבאר דרכי חז"ל בתלמודים ובמדרשים בשנותם את המקראות בדרכים שונים לצורך דרשותיהם בהלכה ובאגדה ויוצא לחלק את השנויים ההם למחלקותיהם... ולהבין לשינוי חז"ל וכוונתם באלה הענינים... עם באורים והערות שונים) לשמואל וואלדברג, למברג שנת תר"ל.
