ה"ערכך"
ויקרא פרק כז
בשתי השאלות הראשונות (א,ב) עסקנו בצד הלשוני של פרקנו, וריבוי הדעות בפירוש המילים "יפליא" ו"ערכך" מורה עד כמה קשה פירושם. וגם ספרי הדקדוק המדעיים של ימינו מתחבטים מאד באות כ"ף של "ערכך", ואין יודעים אם כינוי הוא, או תוספת למשקל. אחד המלומדים[1] משווה צורה זו לצורת המילה "גנזך" (דברי הימים א' כ"ח י"א) משורש גנז בתוספת כ"ף. וכן במקומנו, באה תוספת הכ"ף לתת למילה ערך גון מיוחד והוא: ערך קבוע (כפי שרואים אנו בפרקנו שנקבע ערך קבוע לאדם, לפי גילו, פרט למך), וכן ערך קבוע לבהמה טמאה שיקבע על ידי הכהן "בין טוב ובין רע". ואולם רוב המדקדקים סוברים שזהו כינוי "שנתאבן" ואבד משמעותו – והיא קרובה לדעתו של בעל הרקמה.
שאלות ג ו-ד עוסקות במהות הנדר וביחס השלילי שיש לחז"ל ולפרשנינו לנדר ולנודר[2] רצון התורה לרסן את ההתפרצות הספונטנית לנדר מבוטא במיוחד בדברים כ"ג פסוקים כ"ב-כ"ג. וכדאי להביא ללומדים בהזדמנות זו את דברי הרמב"ן, שם:
...בקרבנות הבאים בנדבה כלומר: אף אלה שאינם כחטאת ואשמות שחובה להביאם כתיב: "ונרצה לו לכפר עליו" ואומר (ויקרא א' ח'): "ריח נחוח לה'", ואם כן – הרי הנדרים זרוז במצוה וכתיב (תהלים קט"ז): "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", לפיכך יאמר הכתוב: השמר בנדריך כי אע"פ שהם זרוז בקרבנות ה' אשר הם לך לרצון, אם תדור – תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו – ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא אם כן תשמור מוצא שפתיך וכו'.
עד כאן ההנמקה של "לא יהיה בך חטא" הוא רק משום שמא יתאחר או לא ישלם אבל נראה מי שהרמב"ן מרחיק לכת בהתנגדותו לנדרים והוא מסתמך בעיקר על דברי קהלת:
פסוק ג'
"כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵא-לֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ
כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים
אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם"
פסוק ד'
"טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם"
פסוק ה'
"אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ
וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא
לָמָּה יִקְצֹף הָאֱ-לֹהִים עַל קוֹלֶךָ
וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ?!"
ונראה כיצד יפרש הרמב"ן את פסוקי קהלת – הברורים בהתנגדותם לנדרים:
יאמר (הפסוק) שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה, כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז במצוה ולא יחשבו בלבם – לא דעת ולא תבונה – לאמור: אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה. ולפיכך יזכיר עוד "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא", כלומר: שלא תרבה בנדרים וכאשר לא תשלמם תאמר לפני המלאך האכזרי, אשר ישולח בך, כי שגגה היא, שהייתי סבור להקריבם ובלב שלם נדרתי אותם. עתה לא מצאה ידי לעשות כן...לאמור: אל לאדם להשתכר בהחלטות נאות ויפות כלפי העתיד הממלאות אותו סיפוק רב של מי שמלא "רצון טוב" ואם אחר כך אין הגשמת ההחלטות, הדברים, ההבטחות, ההצהרות החגיגיות, ההכרזות הפומביות, הרי מתנחם האדם באותה התרוממות רוח שהיתה עליו ברגע החגיגי ההוא – ולגבי חוסר ההגשמה הן הסלחנות כלפי עצמו ממלאת את לבו ומוכנה ומזומנה בכל עת להושיט לו תירוצים ואמתלאות, "הסברים פסיכולוגיים" ו"נימוקים טכניים", על אי יכולת ועל "מניעות הכרחיות" ועל "סיבות בלתי תלויות בו" והרצון הטוב שפעם בו בשעת הנדר הן הוא סוכך עליו ובזכותו יכופר לו.
מעתה אולי נבין יותר את התנגדותה החריפה של הגמרא:
נדרים עז ע"ב:
דתני רב זימי אחוה דרב ספרא: כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא. מאי קרא? (=מאיזה פסוק למדו לומר כך?) "וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא" – הא לא חדלת – איכא חטא.
------------------------------------------------------------------------------------
[1] Samuel Feigin: “ערכך” Fixed Price: American Journal of Semitic Languages and litreratures 1924, vol. XLI. p. 277.
