מות בני אהרן

בטרם גשת המורה להסבר הפרשה הקשה והסתומה של מות שני בני אהרן יעיין תחילה עם תלמידיו בארבעת המקומות שבהם מזכירה התורה את מותם. אין לשאול את פי המפרשים מה הוא חטאם לפני אשר נשאל את פי התורה עצמה, מה העידה היא בדבר? ונראה שלא תמיד לשון הכתובים בדברם על חטאם אחת היא.

הלומד רוצה להבין, מה היה גודל החטא כדי שיוכל להבין את העונש האיום – וקשה לו להבינו גם אחרי עיינו בכל ארבעת המקומות.

השקפת חז"ל ששני אלה גדולי הדור היו, שיסודה בביטוי שבתורה "בקרובי אקדש" (פסוק ג') אוסרת עלינו לראות את חטאם כעברה חמורה על איסור מפורש – לכן גם ראו רוב המפרשים את חטאם כמשהו שאולי מפאת עצמו לא היה בו "חיוב מיתה, רק אצל נדב ואביהו מפני גדל מעלתם העליונה ומדרגתם הגבוהה דקדק עמם הקב"ה כחוט השערה" (כדברי שם עולם). וזהו המושג של "בקרובי אקדש" ויפה קשרו הראב"ע עם עמוס (ג' ב')

"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם"

ועתה נפנה לגיליוננו. לשאלה א יעויין גם בגיליון שמיני תשכ"ה שאלות ב ג העוסקות באותו קושי "במקרא הנפלא הלז". וראוי לראות כיצד משתדלים הראב"ע והרמב"ן המובאים שם לפתור את הקושי בדרכי דקדוק וסגנון וכיצד רואים כאן הפרשנים המאוחרים שהבאנו הפעם עניינים רעיוניים עמוקים ודווקא הם חוזרים ומתקרבים לדברי חז"ל בספרא.

דברי העמק דבר שבשאלה א ושבשאלה ב – מגמה אחת להן. ונביא בזה את דבריו שאליהם ירמוז כאן, שאמרם על מאתיים וחמישים נוטלי המחתות. במדבר י"ז ג':

ד"ה החטאים האלה בנפשותם: לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה מהם – שהוא גורם לדבקות ואהבת ה' – כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חו"ש. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי... שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם...", ולכאורה אינו מבואר, מה זה תירוץ על מאתים וחמשים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"? אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ל' י"א) "מאשר חטא על הנפש" שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקדש ולהיות קדוש לה' – וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=הראיה) על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שצער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והכי נמי: המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אע"ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקויים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם".

בדברים אלה יש הסבר לדברי הספרא "שהוסיפו אהבה על אהבה", הפונים נגד עבודת ה' שיש בה התלהבות ולהט אמתי אפילו עד כדי מסירת נפש, אבל אין בה ריסון ומשמעת וקבלת עול תורה ומצוות על חומרותיהם.