תפילות משה

בפתיחת מאמרו "המלה המנחה ואב הצורה של הנאום" כותב מ' בובר (המאמר כולו מוקדש לדו-שיח זה בין משה וה' בפרקים ל"ב-ל"ג-ל"ד)*:

דו-שיחו של אלוקים עם משה, הנפסק ומתחדש חליפות, לאחר חטאת העם (שמות ל"ב ד'-י"ד, ל"א-ל"ד; ל"ג א'-ה', י"ב-כ"ג; ל"ד א'-י'): אם תראהו ברציפותו, תמצאהו בנוי לתלפיות, מקשה אחת במבנהו מאין כמוהו. אין אני מכיר יצירה אחרת שעיקר הדבור, אשר דברנותה, שמטבע ברייתה הוא לכאורה להרחיק את הסוד, כל כך דבוקה לסוד, ואולם איני מכיר אף יצירה אחרת כמותה, אשר בה מוקמים פעם בפעם גשרי מלים איתנים, מלים מנחות, הנושאים את הרגל המהססת על פני התהומות. אפילו תעיין בדבר קטן למראית עין כמו התיבה "ועתה" הבאה חמש פעמים כמלת צירוף (ל"ב י', ל"ב, ל"ד; ל"ג ה', י"ג) או בדבר הבא לכאורה כלאחר יד בלבד כגון השלוש של ה"אתה" המוטעם בפסוק ל"ג י"ג בכל כובד משקלו רב הפנים ואחיד הרושם, תוכח לדעת כי עוד המשמעות האמתי של הלשון הוא העושה כאן את שלו.

המילים המנחות העיקריות הן כאן "עם" ו"עלה". במילה "עם" עסקנו בגיליון כי תשא תשכ"ב.
בהמשך דבריו מחלק בובר את הדו-שיח לשלושה שלבים:

השלב הראשון של הדו-שיח (המסתיים בל"ב פסוק י"ד): נמנע כליון העם. השלב השני הבא לאחר הפורענות ל"ב ל"א-ל"ג ו' (ל"ב ל"ה הוא מאמר מוסגר של המספר, המתייחס אל מאורעות מאוחרים והנספח כאן בבחינת ביאור לסופו של פסוק ל"ד) שבו נטושה המערכה על נחיית העם להבא, עד בואו לארץ כנען...
...זהו השלב השני. עתה, לאחר אבלו של העם ולאחר המאמר המוסגר וההכרחי על האהל (ל"ג ז'-י"א) בא השלב השלישי – ענינו הוא הבקשה שאלוקים יביא את עמו לארץ כנען לא ע"י מלאך אלא בכבודו ובעצמו.

בשלב השני ובפסוקים שמיד לאחר בקשת משה של "ואם אין מחני נא מספרך" עסקנו בגיליון כי תשא תשכ"ה. לדברי בובר שם נוקט אלוקים בתחילה (פרק ל"ג) "במאון שלמראית עין":

אולם הוא נוקט אותה לשון "ועתה" המסמלת כאן את החסד – בקשת חסד מזה ומתן חסד מזה – ואומר: "ועתה לך נחה את העם..." והנה בפעם הראשונה הוא כורך את משה, לאחר שהלה דחה את החסד שהוגש לו לבדו בכריכה אחת עם אותו עם אותו עם (ל"ג א') "לך עלה מזה, אתה והעם, אשר העלית מארץ מצרים". לכאורה אין כאן אלא חזרה חלקית על דברו הראשון ל"ב ז': ברם עתה בשלוב ההודעה על "המלאך" ניטל עוקצם של הדברים ונשמעה נעימת פיוס. לא "לך רד" אלא: לך והוסף לנחותו כאשר בתחילה, עד בואו לארץ!...

על "המלאך" אשר ילך במקומו ואשר אין משה רוצה בו עיין גיליון כי תשא תשי"ט.

בגיליוננו הפעם עסקנו בעיקר בשלב השלישי, בבקשות משה הנועזות עוד יותר, של קרבת אלוקים אישית גמורה – בלא חציצה ולא רק לו אלא לכל העם.

לדברי בעל העקדה שהבאנו בשאלה ג נביא בזה את דברי מפרשו פולאק:

"החיות הסוגיי" יקרא הרב החיים הארציים אשר בהם משותף האדם עם כל סוג בעלי חיים, עד שברצותו להגדיל האדם מכל חי אשר על פני האדמה, צריכים אנו לומר, שהוא "חי מדבר"; אפס החיים הרוחניים והאמתיים אשר יהיו למנה רק לאדם לבדו, יקרא "חיות מיניי", לפי שהוא למנה רק למין האדם לבדו, ר"ל לכל משכיל אמיתי והולך בדרך הישרה אשר בקרבו, הנקרא בעבור זה לפעמים גם כן בשם "חי" סתם, (קהלת ז') "והחי יתן אל לבו". ועל כן אמר הכתוב "כי לא יראני האדם וחי" – האדם בעודנו מתהלך בארץ שהוא גם כן בגדר החי, כשאר בעלי חיים – רק שהוא "מדבר" – ונקרא בעבור זה "אדם וחי"; אבל אחרי הפרדו מגוויתו, שהיא חמרו ההיוליאני, בעת אשר יקרא רק "חי" לבדו בבחינה אמתית, אז יראה תמונת ה' בראיה יותר ברורה בעולם הנצחי, והוא שאמרו חז"ל מעולם הבא, ששם "צדיקים יושבים... ונהנים מזיו השכינה".

מאמר זה הוא שביארו הרמב"ם בהלכות תשובה פרק שמיני הלכה ב'.

------------------------------------------------------------------------------------

* "דרכו של מקרא" מוסד ביאליק 1964, עמודים 308-300.